
צערה של השכינה
למרות השהות הקשה בבית הסוהר, ר' ישראל מרוז'ין אינו מצטער על כאבו הפרטי אלא על כאבה של השכינה, המשתתפת בצערו של היהודי הסובל.
למעלה משנה וחצי ישב רבי ישראל מרוּזִ'ין בבית הסוהר בשל האשמות שטפלו עליו.
באותם הימים דרש ר' ישראל את הפסוק: "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי" (תהלים כג, ד).
וכך אמר: "'גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת' – גם כשאני נמצא בצרה קשה ומאיימת – 'לֹא-אִירָא' – איני מפחד כלל. ובכל זאת מצטער אני על דבר אחד – 'רָע' לי 'כִּי-אַתָּה עִמָּדִי'. הלוא גם השכינה מצטערת כאשר יהודי בצרה, ועל כך יש להצטער.
בכמה מקומות בספרות חז"ל מתוארת ההשתתפות של השכינה, הנוכחות האלוהית, בצערו של האדם או היהודי הסובל.
מדוע ר' ישראל מרוז'ין מצטער דווקא על כאבה של השכינה ולא על כאבו הפרטי?
ניתן להסביר את האמירה הזו בכמה כיוונים שונים:
הכאב הפרטי מקבל משמעות גדולה הרבה יותר, אם מבינים כי לכל אדם יש השפעה על החברה ועל ערכיה הכלליים. השכינה בהסבר זה מייצגת את הכלל, הציבור.
האדם מפנה את הצער והכאב הפרטי שהוא חש למטרה שאינה פרטית – להכרה בנוכחותו החסרה של האל בעולם (השכינה).
ר' ישראל מרוז'ין ניסח דרך חסידית שלפיה הצער עלול להיות מלכודת. האדם עלול לשקוע בצער ולהכניס את נפשו ל"גלות". כאשר האדם מצטער עליו לדעת כי גם השכינה – הקדוש ברוך הוא – מצטער. ובמילים אחרות – העצב מזיק ויש להילחם בו ולהדוף אותו.