צנון
מדוע חשק פתאום הרב בצנון? דווקא בשעה הקסומה של סעודה שלישית, בשעת דמדומים של הרהורים ושתיקה ליד שולחנו של הרבי, נשמעים לפתע קולות גסים של חיתוך צנון ולעיסה קולנית. אולם הרבי מצליח להציל את כבודו של אדם שזכה לגערותיהם של החסידים.
פעם אחת בזמן הסעודה השלישית של שבת, ישבו החסידים לפני רבי זאב וולף מזְ'בַּריז' בדממה ובחרדת קודש. ר' זאב שקוע היה במחשבותיו הקדושות, והם ישבו בשתיקה, כדי שלא להסיח את דעתו.
באותה השעה בא אדם אחד, וישב לו בין המסובים. השמש שקעה זה מכבר, ובחשכה הגוברת ישבו החסידים והמתינו בשתיקה. אז נטל אותו אדם צנון אחד שהיה מונח לפניו על השולחן והחל לחתוך את הצנון ולאכול את החתיכות, והכול בקול וברעש.
גערו בו החסידים בלחישה, לבל יפריעו לרבם: "רעבתן שכמוך, מדוע אתה מרעיש ומבלבל את רבנו הקדוש?"
שמע ר' זאב את הדברים שאמרו החסידים והרגיש שהתבייש אותו אדם. אז אמר הרבי: "רצוני לאכול צנון, הביאו לי ואוכל." שמח האיש והתעודד, ומיד עמד ונתן לרבי את הצנון שבידו.
החסידים היושבים בשתיקה בחשכה אינם רוצים להפריע ל"מחשבות הקדושות" של רבם. אולם מן הסיפור מתברר כי תשומת לבו של הרבי נתונה אל התנהגותם של החסידים היושבים ליד שולחנו.
כדי שלא לפגוע בקדושת המעמד ובכבוד רבם, בוחרים החסידים לפגוע בכבודו של אדם פשוט שישב עמם. כאשר הרבי מכריז שהוא חושק בצנון הוא משיב לאדם את כבודו וערכו, ומעמיד אותו באותו הרגע אף מעל שאר חסידיו.
הרבי מתואר בסיפור כמי שמסוגל לחבר בין הגבוה ובין הנמוך – בין המחשבות הנשגבות ובין האירוע המתרחש בחדר, בין קדושת המעמד ובין אכילה קולנית של צנון.
הרבי שבסיפור הוא גם אדם המסוגל לוותר על דברים חשובים ונשגבים כדי שלא לפגוע בכבודו של אדם.
