צום ליל הסדר
כאשר הבריטים מנעו מספינת מעפילים לעלות ארצה, פצחו המעפילים ומנהיגי היישוב בשביתת רעב שנמשכה אל תוך השבת ואפילו בליל הסדר עד לשחרור הפליטים
בימי האיסור על העלייה שהטילו הבריטים על ארץ ישראל, נתפסו יותר מאלף עקורים מגרמניה על אוניות מעפילים על ידי הבריטים. בתגובה פתחו הניצולים בשביתת רעב בדרישה לפתוח את שערי הארץ.
כשהידיעה הגיעה ארצה הכריז ראש הוועד הלאומי, דוד רמז, שהנהגת היישוב תצטרף לצום עד לשחרור המעפילים. חלף יום צום ראשון והרופאים נכנסים ויוצאים מבית הוועד לבדוק בשלומם של השובתים. ערב שבת מתקרב ואין חדשות. האומנם ימשיכו בתענית גם בשבת?
אמר זלמן שז"ר: “ישנה הלכה מפורשת בהלכות שבת: – עיר שהקיפוה אנסים, או ספינה הנטרפת בים, תוקעין עליה בשבת, כדי לקבץ את העם למזור להם ולהצילם. לא עיר הוקפה – עם שלם הקיפוהו אנסים וזו תקיעתנו”.
חלפו עוד יומיים, חג הפסח מתקרב, ואין חדשות. האומנם תימשך התענית גם בליל הסדר?
נכנס החג. ישבו הצמים מסביב לשולחן בחדר הישיבות של הוועד הלאומי, ערכו את ה“סדר” וקראו את ההגדה אך איש לא טעם יין. הם אכלו רק כזית מצה וסיימו בשעה מאוחרת את סדר הפסח בשירת 'התקווה'. רבים מבני ירושלים קראו בחיפזון את ההגדה ומיהרו ללכת אל חצר המוסדות הלאומיים להיות עם הצמים. קהילת ירושלים על עדותיה, זקניה ונעריה הופיעה כשהיא מלוכדת כפי שלא הייתה מעולם וכל הלבבות נמלאו דאגה לצמים. והצום עודנו נמשך.
ביום ראשון של חג הפסח, לאחר מאה ואחת שעות צום, התקבלה ההודעה מן השלטונות הבריטיים כי מעפילי לה־ספציה יוכלו לעלות במכסת הסרטיפיקטים. במעשיהם, עוררו מנהיגי הוועד הלאומי בלב היישוב כוחות נפש במאבק למען עליית היהודים היושבים במחנות באירופה.
בחורף 1946 רכש המוסד לעלייה ב' שתי ספינות רעועות. כאשר הספינה הראשונה, ששמה דב הוז, עמדה להפליג בחשאי לארץ לישראל עם 1,014 מעפילים, התגלתה התוכנית והנמל נחסם על ידי הצי הבריטי. גל מחאה אדיר שתחילתו בקרב הפליטים שעל האונייה והמשכו ביישוב בארץ ישראל הצליח לעורר הדים ברחבי העולם, ואילץ את בריטניה לאפשר למעפילים להגיע ארצה.
הסיפור מתאר את המאורעות מנקודת המבט של היישוב בארץ ישראל. 15 ממנהיגי היישוב פצחו בשביתת רעב מתוקשרת ואף הכריזו על יום צום ושביתה כללית ביישוב כולו.
על פי המסורת, אם עיר נמצאת בצרה בשבת – "עיר שהקיפוה אנסים" – מותר לתקוע בשופר כדי לזעוק על הרעה. כששביתת הרעב גלשה ליום השבת, השווה זלמן שז"ר את שביתת הרעב לתקיעה בשופר. למעשה, על פי ההלכה יש דיון בהגבלות על תענית של אנשי ציבור מתוקף ההנחה שעליהם להיות מסוגלים להנהיג את העם. שז"ר האמין שחובתם של מנהיגי היישוב לשמש דוגמה אישית וכי פעולתם תפעיל לחץ משמעותי על הבריטים.
כשהגיע חג הפסח ואיתו ליל הסדר שכולו בסימן יציאה מעבדות לחירות, מנהיגי היישוב הצמים ערכו יחד את ליל הסדר מבלי ליהנות ממטעמי החג. למעט כזית מצה, הם לא שתו את ארבע הכוסות בשם נחישותם לשחרור המעפילים. המנהיגות לא הסתפקה בהצהרות אלא נקטה מחווה שיש בה הקרבה עצמית. המחלוקות שבדרך כלל פילגו את קהילות ירושלים נשכחו לאור הדאגה המשותפת לגורל פליטי השואה שעל חופי איטליה.
אפשר רק לשער מה רבה הייתה השמחה כאשר למחרת ליל הסדר התקבלה הידיעה שהמעפילים יוצאים מעבדות לחירות, וצמד הספינות דב הוז ואליהו גולומב יישאו אותם בבטחה אל חופי הארץ.
