צדק של רעבים
כשפועלי פתח תקווה שבתו במחאה על גל פיטורים, יוסף ויתקין מכריע כי הצדק הוא עם הרעבים
כאשר יצאה ההוראה מטעם פקידות הברון כי ענף היקב חייב להיות כלכלי, הכורמים החלו להרוויח פחות בעד ענביהם. הפקידות אף הכריזה כי כרמים שלא יכולים לעמוד בתנאי השוק – דינם עקירה. כאשר הפקידות פיטרה שישה מתוך פועלי היקב, פרצו קבוצת כורמים בראשון לציון בשביתה גדולה במחאה על הגזירות. השובתים הזעיקו לעזרתם עמיתים ממושבות סמוכות והם חסמו את שערי היקב כשבידיהם מקלות ורובים.
השובתים הרימו קול צעקה אך פועלים המתנגדים לשביתה מחו כנגדם. באספת הפועלים קם יוסף ויתקין והרעים בקולו: הפעם בעלי הכרמים צדקו. אבל אני איני יכול לשכוח אף לרגע כי רק טובת היישוב דורשת ממני להצדיקם ולא קול המוסר שבליבי. איני יכול לשכוח כי הללו שבעים והללו רעבים. הצדק של השבעים הוא רק פורמלי, והרעבים, גם אם אינם צודקים במובן המקובל, הרי שבשורה התחתונה הצדק האמיתי איתם.
מה לעשות כשההיגיון הכלכלי בא על חשבונם של העניין והרעבים?
תקופת הפקידות במושבות זכורה כימים של סכסוכים קשים בין פועלי המושבות ובין הפקידים מטעם הברון רוטשילד, ולאחר מכן עם חברת יק"א שבבעלות הברון הירש. הסכסוכים נגעו לבעלות על הקרקע ולתמיכה הכלכלית. ויתקין האמין שלטובת קיומן של המושבות אי אפשר להתעלם מן ההיגיון הכלכלי ולהכפיף הכול לאידיאל כיבוש העבודה. הוא מעולם לא הטיף להפגנות גדולות ולא כתב דברי התרסה כנגד המעמד הגבוה. הייתה לו אמונה איתנה שהיישוב חייב להיבנות על יסודות סוציאליים שלא מובילים לסתירה בין המאמץ לבנות יישוב עברי ובין הדאגה לרווחת הפרט.
בביטויים "צדק של שבעים" ו"צדק של רעבים" אין ויתקין בא לומר כי המסכן הוא בהכרח צודק. השביתה שהייתה על סף התפרצות אלימה נראתה לויתקין בלתי מוצדקת,. אולם מכאן ועד לצדד בפקידות הדרך ארוכה. שאלה אחת שאל ויתקין: מה מצבו של הפועל השובת? והתשובה: רָעֵב. מכאן שקול המוסר לא יכול היה להצדיק פיטורין, נישול קרקעות ותשלומים זעומים בעבור תוצרת חקלאית אף אם ההיגיון הכלכלי הקר הצדיק מהלכים מעין אלו. מה שווה ההיגיון הכלכלי אם הוא הוא אינו מכלכל את בני האדם?
