הסיפור

בחצרו של רבי שמחה בונים מפשיסחה היה חסיד אחד שחשב עצמו לנביא. אדם זה רימה את עצמו עד כדי כך שחשב שזכה לראות מראות שרק נביאים יכולים לראות.
באותם הימים היה רבי חנוך מאלכסנדר – מי שהיה לימים רבי נודע – נער שהצטרף אל עדת חסידי פשיסחה.
כשראה ר' חנוך אדם זה, החליט ללמדו לקח.
מה עשה? לקח פתק וכתב עליו – "פִּתקָא מן שמַיָא", כלומר: פתק מן השמים. אחר כך כתב בפתק מנהגים של פרישות יתרה ועוד כיוצא באלה, מנהגים שצריך "הנביא" לקיימם. לבסוף הוסיף הנער חתימה על הפתק – "המלאך פיל"ד" – ודאג לכך, שהאיש המתנבא ימצא את הפתק.
כשמצא האיש את הפתק, סבור היה כי אמנם מן השמים הוא, וסיפר על כך לרבו, ר' שמחה בונים.
מיד הבין הרבי, כי מעשה ידי ר' חנוך הוא. קרא הרבי לנער ושאל לְמָה התכוון כשחתם בשמו של המלאך "פיל"ד".
– "הרי זה ראשי תיבות של 'פתי יאמין לכל דבר,"' ענה הנער.

---

על הסיפור

במעשה הקונדס שלו, ניסה הנער להצביע על כך שלעתים אדם נמצא במצב שלהונאה עצמית. הוא משקר לעצמו ומשכנע את עצמו שכך הוא באמת.
"הפתק מן השמים" נועד להזכיר לאיש המתנבא, כי איבד את חוש הביקורת שלו ואת היכולת להבחין בין אמת לשקר.
מסיפורים רבים עולה כי בחצר של פשיסחה עסקו החסידים ברעיון שלעתים דווקא התנהגויות של קדושה יתרה או של מדרגה רוחנית נשגבת מעידות על שקר ותודעה כוזבת.
לעומת זאת, טענו בפשסיחה כי כדי להיות חסיד יש להיות גם חכם וגם בעל יכולת הבחנה בין דמיון ומציאות. תמימות עשויה להפוך לטיפשות – ומכך נזהרו מאוד החסידים שבפשיסחה.