הסיפור

ביום שבו היה צריך רבי שמעון בר יוחאי להסתלק מן העולם והיה מסדר את ענייניו, התכנסו החברים בבית רבי שמעון, והיו לפניו רבי אלעזר בנו, ורבי אבא ושאר החבורה, והיה הבית מלא. הרים רבי שמעון את עיניו וראה שהתמלא הבית, בכה ואמר: "בזמן אחר כשהיינו בבית חוליי היה גם פינחס בן יאיר לפניי, ועד שביררתי את מקומי האריכו לי את ימיי עד עכשיו. ומאז ששבתי סובבה אש מלפניי ומעולם לא נפסקה. ולא נכנס אליי אדם אלא ברשות, ועכשיו ראיתי שפסקה האש והתמלא הבית".
עד שישבו, פתח רבי שמעון את עיניו וראה מה שראה וסובבה האש בבית. יצאו כולם ונשארו רבי אלעזר בנו ורבי אבא, ואילו שאר החברים ישבו מבחוץ. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: "צא וראה אם נמצא כאן רבי יצחק שאני ערב לו. אמור לו שיסדר ענייניו וישב אצלי, אשרי חלקו".
קם רבי שמעון וישב וחייך ושמח. אמר: "איפה הם החברים?", קם רבי אלעזר והכניסם וישבו לפניו. זקף רבי שמעון ידיו והתפלל תפילה ושמח ואמר: אותם החברים שנמצאו בבית האידרא יזדמנו לכאן. יצאו כולם ונשארו רבי אלעזר בנו, רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי חייא, ובינתיים נכנס רבי יצחק. אמר לו רבי שמעון: "כמה יפה חלקך, כמה שמחה יש להוסיף לך ביום הזה". ישב רבי אבא מאחורי כתפיו ורבי אלעזר לפניו.
אמר רבי שמעון: "השעה הזאת שעת רצון היא, ואני רוצה לעלות בלי בושה לעולם הבא, והרי יש דברים קדושים שלא גיליתי עד עכשיו ועליי לגלותם לפני השכינה, שלא יאמרו שבחיסרון הסתלקתי מהעולם. ועד עכשיו טמונים היו הדברים בליבי ללכת איתי לעולם הבא. וכך אסדר את הדברים לפניכם: רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר יאמר בקול, ושאר החברים יאמרו בליבם".
קם רבי אבא מאחרי כתפיו, וישב רבי אלעזר לפניו. אמר לו: "קום בני, שהרי מישהו אחר יושב במקום ההוא", קם רבי אלעזר.
התעטף רבי שמעון וישב, פתח ואמר: "'לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יוֹרְדֵי דוּמָה' (תהילים קטו, יז). 'לא המתים יהללו יה' – כך הוא בוודאי: אלו שנקראים מתים, שהרי הקדוש ברוך הוא נקרא חי והוא שורה בין אלו הנקראים חיים, ולא בין אלו הנקראים מתים. ובסוף הפסוק כתוב 'ולא כל יורדי דומה', כל אלו שיורדים לדומה ושם יישארו, בשונה מאלו שנקראו חיים, שהקדוש ברוך הוא חפץ ביקרם. […] ועכשיו הקדוש ברוך הוא חפץ ביקרנו וכולנו באים עימו".
אמר רבי שמעון: "כמה שונה השעה הזאת מהאידרא רבה, שלשם הזדמן הקדוש ברוך הוא עם מרכבותיו, וכעת הוא בא לכאן עם הצדיקים שבגן עדן. והקדוש ברוך הוא חפץ בכבודם של צדיקים יותר מכבודו שלו, ועכשיו הקדוש ברוך הוא חפץ ביקרנו, וכולם באים איתו".
אמר: "הרי רב המנונא הזקן כאן, וסובבים אותו שבעים צדיקים חקוקים בעטרות וכל אחד ואחד מהם מאיר מזיו העתיק הקדוש, הסתום מכל סתומים, והוא בא לשמוע בשמחה את הדברים שאני אומר".
בעודו יושב אמר: "הרי רבי פינחס בן יאיר, סדרו לו מקום". הזדעזעו החברים שישבו בשיפולי הבית, ונשארו רק רבי אלעזר ורבי אבא לפני רבי שמעון. אמר רבי שמעון: "באידרא רבה דיברו כל החברים ואני עימהם, וכעת אני לבדי מדבר וכולם מקשיבים לדבריי, עליונים ותחתונים, אשרי היום הזה".
פתח רבי שמעון ואמר: 'אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ' (שיר השירים ז, יא). כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי לקדוש ברוך הוא ולכן עליי תשוקתו, שהוא וכל סיעתו הקדושה באו לשמוע בשמחה דברים סתומים ונסתרים ואת שבחו של העתיק הקדוש, שהוא סתום מכל סתומים, פרוש ומופרש מהכול, אבל גם לא פרוש שהרי הכול מתדבק בו, והוא מתדבק בהכול, הוא הכול".
להמשכו של הסיפור, אחרי גילוי הסודות, ראו: סיום האידרא זוטא.

---

על הסיפור

ביום מותו מכנס רבי שמעון בר יוחאי את תלמידיו כדי לגלות להם את סודות האלוהות שהם סודות של אהבה. כשם שבמעשה האהבה מפרידים האוהבים את עצמם מן העולם כדי ליצור אינטימיות, הרי שגם הסיפור שלנו מתחיל בזימון של התלמידים שנטלו חלק בכינוס הקודם, המכונה אידרא רבה, ובו לא גילה רבי שמעון את הסוד במלואו. סיפור בהכנה לתיעוד קשוב של הסודות בידי בחירי התלמידים.
לעומת הכינוס הקודם שבו שלט הפחד, הרי שבאידרא זוטא שולטת האהבה, כפי שממחישה ההשוואה שעורך רבי שמעון עצמו בסיפור: בעוד שבאידרא רבה הגיע הקדוש ברוך הוא לכינוס עם מרכבותיו, הרי שכעת הוא מגיע עם הצדיקים שאיתם הוא רוצה להשתעשע בגן עדן, ואת הכינוס פוקדים גם בני העולמות העליונים, ובהם רב המנונא סבא שהוא דמות שמימית וגם רבי פינחס בן יאיר שכבר נפטר.
בתחילת הסיפור רואה רבי שמעון את הבית מלא ומבין שיומו קרב. הוא מספר שכבר בימי חוליו היה אמור דינו להיגזר למיתה וימיו הוארכו כדי שיוכל לברר את מקומו בעולם (זוהר חדש, בראשית יט, טור ד). מאז אותו אירוע ועד לרגע שבו מתחיל הסיפור, מספר לנו רבי שמעון, סובבת אותו אש שאינה מניחה לאיש להתקרב אליו אלא ברשות. וכעת, פסקה האש המפרידה בינו ובין אחרים וביתו מתמלא אנשים, כך הוא מבין שיומו קרב, והוא מבקש לקרוא לחכמים שנכחו בזמן האידרא רבה. נוכחותם של אנשים מהעולמות העליונים מסבירה גם למה רבי שמעון מורה לבנו לקום – המקום שבו הוא יושב מיוחד לרב המנונא סבא.
במרכז הסיפור עומד המתח סביב גילוי הסוד, ודומה שמוטיב האש המפרידה בין רבי שמעון לבין בני האדם משלים את נושא הסוד, שגם הוא מהווה חציצה בין האדם לבין זולתו. רבי שמעון מבקש לגלות את הסוד רק לראויים לכך, והאש אכן חוזרת ומאפשרת לו להחזיר את השליטה על היחסים בינו לבין זולתו, ולגלות את הסוד לראויים לכך בלבד. לבני החבורה שנכחו באידרא רבה הוא מוסיף גם את רבי יצחק, שבמקום אחר מסופר שחייו הוארכו לאחר שרבי שמעון בר יוחאי התערב לטובתו.
המניע שביסוד הסיפור הוא רצונו של רבי שמעון בר יוחאי לצאת מן העולם הזה בלי בושה, בלי שנותר עוד סוד הטמון בליבו. הסוד והבושה יכולים להיות קשורים זה בזה בדרכים שונות. יש המבינים את הרצון לגלות את הסוד כניסיון של רבי שמעון לא לקחת איתו לעולם הבא משהו שאינו שייך לו. הוא מגלה את הסוד כדי שלא יישאר מעין מעל בידו. אפשר גם לראות במוות עצמו מצב מביש שרבי שמעון מבקש להימנע ממנו, ולשם כך הוא מבקש ברגעיו האחרונים לחיות חיים של נוכחות, חיים של לב גלוי. הוא מבקש לתת לסוד שהוא מגלה נוכחות ולכן מבקש שיחזרו עליו, הן בעל פה והן בכתב.
רגע מותו של רבי שמעון בר יוחאי הוא מעין רגע של פתיחת השערים המפרידים בין עולם החיים ועולם המתים, רגע שבו הפער בין החיים והמתים כמו מוגדר מחדש: הצדיקים קרויים חיים גם במותם, ומי שאינם צדיקים, גם בחייהם אינם חיים.
לצד המתח בין גילוי להסתרה ביחס לרבי שמעון עצמו, מתקיים מתח של גילוי והסתרה גם ביחס לאלוהים. רבי שמעון בר יוחאי מתאר את הקשר בינו לבין אלוהים כקשר של תשוקה הדדית. מבחינה תיאולוגית זהו תיאור מפתיע, שכן אלוהים מתואר תמיד כנבדל ונסתר, אבל לטענתו של רבי שמעון הנבדלות אינה ממצה את אופיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא גם קשור במציאות. המתח בין הגילוי להסתרה, בין הנבדלות האלוהית לבין הקשר, הוא המתח המחזיק את הסוד, והוא המתח של הערנות הדרוכה שביסוד הסיפור.