פרדה מוקדמת
מדוע סירב ר' אברהם משה מפְּשִׁיסְחָה להיות בקרבת אביו ברגעי חייו האחרונים? סיפור על ימיו האחרונים של ר' שמחה בונים מפְּשִׁיסְחָה, שבו רב הנסתר על הנגלה.
בליל שבת האחרון שלפני פטירת רבי שמחה בּוּנים מפְּשִׁיסְחָה, רצה רבי אברהם משה, בנו, לבקרו. קרא ר' אברהם משה לרבי יוּדְל, משרתו האישי, והלכו שניהם יחד.
ישב ר' אברהם משה למראשותיו של אביו ושמע שהוא מתפלל ערבית. אחר כך שמע שהתחיל להתפלל תפילת שחרית. אמר לו: "אבי, כעת זמן תפילת ערבית!" ושוב החל אביו להתפלל תפילת המנחה. כשראה זאת ר' אברהם משה התעלף בכיסאו וראשו נפל אחורנית.
ר' יודל, שעמד במרחק מה, הבחין בכך ומיד מיהר להגיש לו דבר מה להחיות את נפשו. כשהתעורר, אמר ר' אברהם משה לר' יודל שרצונו שילך עמו לביתו, וכן עשו.
כשבאו הביתה, ציווה ר' אברהם משה שר' יודל יעשה קידוש בעבורו כדי להוציא אותו ידי חובת המצווה, ואמר לו שהוא הולך לישון. ציווה גם שלא יניח לאף אחד להיכנס לביתו, ואף אם יבואו כל אנשי העיר ויבקשו לשבור את הדלת ולהיכנס – לא ייתן להם בשום אופן לעשות זאת. ושכב במיטתו עד יום שלישי, ולא אכל או שתה דבר מלבד מעט יין שהיה משרתו נותן לו בכל פעם להחיות את נפשו.
ביום שלישי חשבו בני העיר שפטירתו של ר' בונים קרובה, ורצו לבית בנו, ר' אברהם משה, אך משרתו לא הניח להם בשום אופן להיכנס אליו. באה אמו של ר' אברהם משה ואמרה לו: "בני, אני מבקשת ממך שתלך לבית אביך החולה, כי מה יאמרו הבריות, שלא רצית ללכת אל אביך בשעת פטירתו?" והשיב לה: "אמי, האמיני לי שאם הייתי יכול ללכת – הייתי הולך מרצוני, אבל מה אעשה שאין אני מסוגל ללכת."
הלכה אמו אל רבי יצחק מווּרְקִי, חברו, וביקשה ממנו שידבר על לבו שילך אל אביו. השיב לה ר' יצחק: "אם היית אומרת לי לעלות על הגג ולהשליך עצמי על הארץ, בוודאי הייתי עושה כדברייך למרות הסכנה שבדבר, אבל את בקשתך זו לא אוכל למלא, כי במה שבנך ואביו הקדוש עוסקים כעת גם מלאכים ושרפים מקנאים, ואיני יכול להתערב בזה."
כשנפטר ר' בונים פתח ר' אברהם משה את עיניו ואמר: "אני רואה שנעשה חושך גדול בעולם." וכשהלכו עם המיטה לבית החיים, הלוא הוא בית הקברות, עבר מסע הלוויה לפני ביתו של ר' אברהם משה, ויצא החוצה ועמד לפני ביתו עד אשר עברו נושאי המיטה, ומיד שב לביתו.
הסיפור מתאר את פטירתו של ר' שמחה בּוּנים מפְּשִׁיסְחָה מתוך התבוננות בתגובותיו של בנו.
התמונה הראשונה המתוארת היא פגישתם האחרונה של האב והבן, בליל השבת האחרון לחיי האב. ר' בונים מבלבל את זמני התפילות, אם מפני שאינו צלול בדעתו ברגעיו האחרונים ואם מפני סיבה נסתרת כלשהי, ור' אברהם משה – העד לנעשה – ממהר להיפרד ממנו ולשוב לביתו.
התמונות הבאות מתארות את הציבור הנקהל סביב ביתו של ר' אברהם משה ודוחק בו לבקר את אביו קודם שתצא נשמתו, את הפצרתה של אמו לבקר את אביו, את פנייתה לעזרתו של ר' יצחק מוורקי – ואת תשובתו המסתורית: האב והבן עוסקים כעת בעניין טמיר ונעלם, מלאכים מקנאים בהם ואין להפריע להם בכך.
בתמונה האחרונה ר' אברהם משה מספר על חושך גדול שבא לעולם בשל פטירת אביו, יוצא לראות את מסע הלוויה ומיד שב לביתו.
ההתרחשות המתוארת מסתורית ברובה ואינה מסתיימת במסר ברור וחד משמעי. בולטת התמיהה הכללית על התנהגותו החריגה של הבן, שאינו רואה לנכון להיות עם אביו ברגעיו האחרונים. האם לא היה מסוגל לשאת את העובדה שאביו כבר אינו צלול בדעתו, ואינו מבחין בין זמן תפילת ערבית לזמן תפילת שחרית? ר' יצחק מוורקי מציע שלא להבין את הדבר בשטחיות, ומסביר: המרחק בין האב לבנו הוא חיצוני בלבד – בגופם אין הם נפגשים עוד, אך בנשמתם הם מחוברים יותר מאי פעם.
ייתכן שבסיפור זה מוצעת עצה לאדם הצופה מן הצד ברגעיו האחרונים של בן משפחה או חבר אהוב. מתוך הקושי הגדול לראות בחולשת הגוף הגווע, ישנה נטייה להיצמד אליו ככל האפשר; לשבת לידו זמן רב, ללוות את מיטתו ואף לאחוז בה, לעלות לקברו, להניח אבן. ר' אברהם משה מסרב לנהוג כך, כאומר: אבי אינו הגוף הגווע ואף לא התודעה המעורפלת. אבי הוא נשמתו, ובממד הזה אני מוסיף להיות קרוב וקשור אליו, כעת יותר מתמיד.
