הסיפור

בפסח שנת תרל"ט, 1879, ערכו משפחות דוד גוטמן, יהושע שטמפפר ויהודה ראב ליל סדר ראשון על אדמתם. הנשים הובאו מיפו, רכובות על סוסים, והגביר שבחבורה, ר' דוד, הזמין יהודים מיפו להשלים מניין. כאשר ישבו בשולחן הסדר אמר גוטמן כך: "אנחנו הציפורים הראשונות המשרות את אור השחר", ויהושע שטמפפר הצעיר התרגש ונשא דברי פיוט: "עדים שדות הבר הנשקפים אלינו למסירות נפשם של חלוצי היישוב".
יבולם הראשון של מתיישבי פתח תקווה עלה יפה והם קיימו מצוות לקט, שכחה ופאה וגם הפרישו תרומות ומעשרות כדת וכדין. כדי להשלים את המצווה, הם הודיעו לתושבי ירושלים כי הם יוצאים אליה באורחת גמלים כמו בימים הקדמונים במטרה להביא את התרומות והמעשרות ואת מתנות העניים. כשהגיעו לירושלים יצא קהל היהודים בהמוניו מן העיר למאה שערים כדי לראות כיצד היהודים מביאים מעשרות בפעם הראשונה אחרי חורבן הבית. השיירה התקבלה בקריאות גיל, "שלום עליכם, אחינו הפלאחים!". אחר כך נערכה באחת הבתים במאה שערים סעודת מצווה. על כך העיד טוביה סולומון ממתיישבי פתח תקווה: "הבאת המעשר סתמה את פיות המקטרגים על רעיון היישוב החקלאי. עתה ראו כי אין בנו פחד".

---

על הסיפור

המושבה בפתח תקווה נוסדה בידי קבוצה שהשתייכה לחוגי היישוב הישן בירושלים. בתקופה זו, היהודים בירושלים חיו אורח חיים מסורתי והתקיימו מכספי החלוקה, תרומות שנשלחו אליהם מחוץ לארץ. מתיישבי פתח תקווה, יואל משה סולומון, דוד גוטמן, יהושע שטמפפר ואליעזר ראב, האמינו כי עבודה חקלאית תשפר את המצב החומרי של היהודים בארץ בלי להזדקק לצדקה. הם רכשו את האדמה שנקראת היום פתח תקוה אולם הוזהרו שהאזור נגוע באוויר רע, אינו מתאים ליישוב בני אדם, ואפילו ציפורים מתרחקות ממנו. אולם למרות התחזיות הקודרות, שנת עבודתם הראשונה הצליחה מעל למצופה. לכך רומזים דבריו של גוטמן: "אנחנו הציפורים הראשונות". על אף ההצלחה הראשונית שמתוארת בסיפור זה, כעבור שנתיים המתיישבים נאלצו לנטוש את פתח תקווה לתקופה מסוימת עקב התפרצות חמורה של מחלת המלריה.
הסיפור מתמקד כאמור בליל הסדר הראשון של המתיישבים, טרם הכתה בהם הקדחת. כיהודים מסורתיים, הם התרגשו מהאפשרות לקיים את המצוות התלויות בארץ כגון הבאת תרומות ומעשרות לירושלים. חקלאי ארץ ישראל הקדומה שקיימו את המצוות התלויות בארץ, היו מחויבים לדאוג לעניים ולכלי הקודש – הכהנים והלוויים – ולהפריש עבורם תוצרת חקלאית במסגרת המצווה על תרומות ומעשרות ועל מתנות עניים: לקט, פאה ושכחה. במעשיהם, קראו חקלאי פתח תקווה לאימוץ חיים של עבודת כפיים המחויבת להנהגות קדמוניות של תרומות המובאות מפרי הארץ ולא מתרומות מחוץ לארץ. על פי הסיפור, העלייה לירושלים השפיעה על מי שהסתייגו מן החידוש שבעבודה חקלאית יהודית ושכנעה אותם שיש כאן חידוש רצוי.