הסיפור

לפני פטירתו מן העולם שכב ר' משה לֵייבּ מסַסוֹב במיטתו כשפניו מוסבות אל הקיר. כאשר הרגיש שקרבה שעתו למות הפך את פניו כלפי החדר, אל האנשים העומדים סביב מיטתו. אחר זמן מה קרא ואמר בקול גדול: "משה לייבּ, גם אתה מפחד שיאמרו עליך שפניך היו אל הכותל בשעת מיתתך!"
בכך כיוון ר' משה לייב לדברי הגמרא, כי מי שנפטר כשפניו אל הכותל – סימן רע הוא לו (בבלי, מסכת כתובות דף קג עמוד ב). מיד חזר והפך את פניו אל הקיר בשארית כוחותיו, ויצאה נשמתו בטהרה.

---

על הסיפור

בתלמוד נאמר כי אם פניו של הנפטר פונות אל הקיר – סימן רע הוא לנפטר, ואם הסב את פניו אל העם – סימן יפה הוא. ר' משה לייב מזכיר בעצמו את דברי התלמוד, אך כמין התרסה הוא שב ומסתובב אל הקיר.
ייתכן שר' משה לייב היה ברגעים אלה כל כך בטוח בדרכו וביושר לבו, עד שלא חש כל צורך להוכיח זאת בסימנים.
עוד ייתכן שר' משה לייב היה מוטרד מהעובדה שאפילו ברגעים האחרונים שלו הוא עדיין עסוק בשאלה כיצד ייראה הדבר כלפי חוץ ומה יאמרו עליו אחרים. אולי בשל כך, וכדי לשמור על עצמו מעיסוק יתר בתדמית החיצונית, מוכן ר' משה לייב לוותר על הסימן הטוב.