פלא הלחם
מדוע פסקה התענית להיות דרך לעבוד בה את הבורא, וכיצד בכל זאת ראוי להתענות, כפי שעשה הבעש"ט?
אמר רבי אלימלך מליזַ'נסק כי שמע שהכריזו בשמים שמעתה מפסיקה התענית להיות דרך לעבוד בה את הבורא, וכי הוא האחרון שיעבוד את השם בדרך זו.
שאל אותו אחד החסידים: "הלא הבעש"ט היה נוהג להרבות בתעניות!"
ענה לו ר' אלימלך: "בכל מוצאי שבת היה הבעש"ט לוקח כד מים ושישה כיכרות לחם בשקו והיה הולך אל המקום שבו נהג להתבודד. בכל יום אכל כיכר לחם אחת ושתה מכד המים.
פעם אחת, בערב שבת, רצה הבעש"ט לשוב לביתו, וכששלח ידו אל השק הרגיש כי השק כבד, ויהי הדבר לפלא בעיניו. פתח הבעש"ט את השק וראה והנה ששת כיכרות הלחם עודן בשק, שכן כל השבוע עסק הבעש"ט בתורת הנסתר והתרחק מן הגשמיות עד כדי כך ששכח לאכול ולשתות. באופן כזה מותר להתענות," אמר רבי אלימלך, "רק כשנשכח העולם הזה ומסתלק מן העין, עד שממילא אין אוכלים ואין שותים – כפי שעשה הבעש"ט."
מאז ומעולם נהוג היה ביהדות לכפר על עוונות ולקרב את הגאולה באמצעות צומות, תעניות אישיות וסיגופים שונים, נוסף על תעניות הציבור הקבועות בלוח השנה.
ואולם כבר מראשית דרכה של תנועת החסידות גרסו מורי חסידות שדרך זו אינה מומלצת עוד, בעיקר בשל היותה מחלישה ומדכאת את הגוף והנפש ומהווה ניגוד לשמחה ולקרבה אל החיים. למרות אמירות אלו, רבים מן המורים החסידים שדיברו מפורשות נגד העיסוק בכך, קיימו בעצמם תעניות וצומות.
ניגוד זה הוא הרקע לסיפור שלפנינו. ר' אלימלך קורא לביטול התעניות, אך מודה כי בעבורו הדבר ראוי.
הסיפור שסיפר על אודות הבעש"ט מסביר שמטרת התענית אינה הסבל והצער הכרוכים בה אלא מצב התודעה שבו אין האדם חש עוד בצורך לאכול ולשתות. לפיכך תענית שבה עסוק המתענה בתחושות הרעב והסבל אינה מועילה כלל.
