הסיפור

רבי משה יוסף טַייטְלבּוֹים שמע כי בסביבות העיר יַאס שברומניה התגוררה אישה זקנה, שהיתה משרתת בביתו של רבי אלימלך מליז'נסק.
נסע ר' משה יוסף במיוחד אל האישה הזקנה, וביקש שתספר לו על הצדיק שבביתו שירתה. שנים רבות עברו מאז נפטר ר' אלימלך, וכעת לא יכלה הזקנה לספר אלא דבר אחד שזכרה. וכך סיפרה:
"בכל פעם כאשר קרב אחד מן החגים, היה שוכר הרבי משרתת נוספת לסייע בהכנות לקראת החג. דבר זה היה מביא תמיד למריבות קשות בין המשרתות. בימים הללו היינו מקללות זו את זו בשנאה ובמרירות, כדרכן של משרתות. ואולם, לקראת כניסת החג הייתה נכנסת בנו רוח חדשה, ונהפך לבנו לטובה. באותם הרגעים נעשה בינינו שלום, ואהבה שלמה הייתה שורה בינינו.
ידענו אז כי בזכותו של הצדיק היה הדבר."

---

על הסיפור

א. אישיותו של אדם ניכרת לא רק במעשים שהוא עצמו עושה, אלא בהשפעתו על מי שסובבים אותו. כך פוגש הרב החסידי שבסיפור את דמותו של ר' אלימלך מליז'נסק דרך עדותה של משרתת זוטרה שעבדה בבית הרבי.
באופן מעניין, עדותה של המשרתת מכילה השתקפות מיוחדת של אישיותו של ר' אלימלך עצמו. רבי זה נודע כאדם ביקורתי וכאיש של תוכחה ומלים קשות. עם זאת היה רבי אלימלך גם אדם אוהב, שעודד את תלמידיו לשיפור ולתשובה מתמדת. תכונות אלו משתקפות הן בביקורת שמטיחות המשרתות זו בזו, והן באווירת הפיוס והחמלה ששוררת ביניהן עם כניסת החג.
ב. לסיפור זה קיימת גרסה נוספת באותו הספר (עמ' 82), שתוכנה דומה:
בכל ימות השבוע נהגו המשרתות לריב ביניהן ולקלל זו את זו. ואולם ביום שישי, כאשר קרבה השבת לבוא, נפלה יראה בבית. הן נפלו זו על כתפי זו בבכי וביקשו: "חברה יקרה, 'נשמה', סלחי לי! סלחי על כל השבוע ועל כל מה שעשיתי לך." כך חזר הדבר בכל פעם, וכל ערב שבת היה עבורן כערב יום הכיפורים.