הסיפור

כך דרש הרב ישועה ללום מאלג'יריה:
מדוע מְצַווה התורה "לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טו, ז)? כאשר אדם פותח את ידו וליבו, כפי שמצווה התורה "כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ" (שם, ח), אזי הוא רואה שיש לו אצבעות גדולות וקטנות. וכך ברא אלוהים את עולמו – יש בני אדם גדולים וקטנים, חזקים וחלשים, ואלו מתפרנסים בעזרת אלו.
אך כאשר כאשר אדם מקשה את ליבו וקופץ את ידו, אז כל האצבעות נראות שוות לזו, והוא אומר לעני – "מדוע אעזור לך?! לך עבוד בעצמך!"

---

על הסיפור

לא קל לאדם להיפרד מכספו, ולכן מצוות הצדקה היא מצווה קשה לקיום. זו הסיבה שבגללה התורה חוזרת שוב ושוב על החובה לעשות חסד ולסייע לנזקקים. אך הרב ללום מוצא בפסוקי התורה לא רק עידוד וחיזוק לאדם לתת משלו לצדקה, אלא גם רמז לתפיסת העולם שתאפשר לו לעשות זאת ביתר קלות.
לדבריו, התורה משתמשת בדימוי של היד הקפוצה מכיוון שהיד הקפוצה מגלמת בתוכה תפיסה שגויה שלפיה לכולם יכולות שוות, ועל כן אין סיבה שאדם יסייע לחברו.
היד הפתוחה לעומת זאת מגלה שכל אצבע שונה מחברתה, ולא הכול שווים. החברה מורכבת מגדולים וקטנים, עשירים ועניים – ומכאן הדרך קצרה להבנה שיש לסייע לחלש. היד הפתוחה מביאה גם לפתיחת הלב ולמבט רחום של האדם על הסובבים אותו.