עשן הקדירה
רבי חזקיה פוגש את רבי יוסי כשהוא מבשל
יום אחד מצא רבי חזקיה את רבי יוסי שהיה מבשל, והיה נשמט חלק מתבשילו לתוך להבות האש, והיה עולה עמוד עשן למעלה.
אמר לו: אילו עשן הקורבנות שהיה עולה מן המזבח היה עולה כך תמיד, לא היה שורה הרוגז בעולם וישראל לא היו גולים מעל אדמתם.
פתח רבי יוסי ואמר: בוא וראה, כשהיו ישראל בארץ והיו מקריבים קורבנות, כולם היו קרבים לפני הקדוש ברוך הוא כראוי, וכאשר עלה עשן הקורבן ישר למעלה היו יודעים שהקורבן נעשה כראוי, וכל הפנים היו מאירות והנרות דולקים. ומיום שנחרב בית המקדש, אין לך יום ויום שאין בו כעס ורוגז, כמו שנאמר "וְאֵל זֹעֵם בְּכׇל־יוֹם" (תהילים ז, יב), ופרשה השמחה מן העליונים ומן התחתונים, וישראל בגלות והם ברשות אלוהים אחרים, ובזה מתקיים מקרא שכתוב "וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹוהִים אֲחֵרִים" (דברים כח, לו).
רבי חזקיה נכנס לביתו של רבי יוסי כשהוא מבשל ומתפעל לא רק מן הריח הטוב שעולה מן התבשיל אלא גם מעמוד העשן שמיתמר כאשר חלק מן התבשיל בא במגע עם האש.
ניחוחות המטבח הביתי מייצגים את הצדדים החמים, המאירים והאידיליים שבבית ואת הקשר החם שבין בני המשפחה המבשלים זה לזה, ומזוהים בדברי החכמים עם התחושת הביתיות והקרבה שהייתה נוכחת בארץ ישראל כאשר בית המקדש היה קיים והיחסים שבין עם ישראל לאלוהיו היו יחסים של הארת פנים. מצב הגלות, על פי הסיפור, דומה למצב שבו אדם לן בבית זר שחסרים בו אווירת הביתיות והאינטימיות, או בבית שאווירת כעס שורה בו.
