הסיפור

פעם אחת בא אל רבי מנחם מנדל מקוֹסוֹב אחד מחסידיו שהיה גביר גדול, והביא אתו תרומה גדולה לרב. דיבר הרבי עם החסיד והסביר לו פנים כדרכו.
בתוך כך שאל הרבי לשלומו של אחד מחסידיו: "היודע אתה מה שלומו? ודאי מכיר אתה אותו – הלא גם הוא מן החסידים, אנשי שלומנו, והוא גר בעירך ומשמש כמלַמד לילדים קטנים."
שתק הגביר. וכי איזה עסק יכול להיות לו עם מלמד עני שגר בקצה העיר? שוב שאל אותו הרבי על מצבו של החסיד, אך הגביר לא ידע מה לענות.
הבין הרבי כי הגביר אינו מכיר את החסיד העני ואמר לו בקול רך ובדברים היוצאים מן הלב: "בּוֹש נא. עליך להתבייש בדבר זה. השם נתן אותך לגביר על אחיך, ואתה לא רוצה לדעת מי הם אותם אחים? הלוא אנשים רֵעים אתם, שניכם מחסידיי ואתם גרים באותה העיר – ואינכם מכירים זה את זה? מדוע לא תלמד מיהם עניי עירך – אנשים טובים ויראי שמים – הרי יכול אתה להשתתף בצרתם ולעזור להם כפי יכולתך. האם לא לשם כך נתן לך האלוהים עושר וגדולה, כדי שתנהג בחסד וברחמים עם דלים ועניים ותדרוש בשלומם?"

---

על הסיפור

לדעתו של ר' מנחם מנדל מקוֹסוֹב לא מספיק להיות נדיב ולתרום. העשיר גם צריך להכיר מקרוב את עניי עירו.
הגביר שבסיפורנו אינו קמצן. הסיפור מתחיל בתרומה הגבוהה מן הרגיל שהוא נותן בכניסתו לפגישה אישית עם הרבי. התרומה גם מלמדת אותנו על החשיבות שהוא מייחס להשתייכות שלו לחצר של הרבי מקוסוב. ואולם ההשתייכות שלו היא עדיין השתייכות מעמדית, ולראָיָה, אדם הגר בעירו וחולק אתו את אמונתו אינו נתפס בעיניו כחברו משום שהוא עני. על כך מבקר אותו ר' מנחם מנדל. אבל לא רק על כך. ר' מנחם מנדל מצפה ממנו ליותר בגלל עושרו. אנחנו נוהגים לחשוב על עושר כעל עניין פרטי, נכס השמור להנאת בעליו. לעומת זאת, בתמונת העולם של ר' מנחם מנדל, העושר ניתן מידי אלוהים ויש לו מטרה חברתית – העשיר צריך לדאוג לעניי עירו.
העושר אינו אלא שליחות, והוא מחייב את האדם לתשומת לב רבה יותר לאלו שלא זכו לכך.