עקיבא ניחמתנו
שועל יוצא מבין חורבות ירושלים. סיבה לבכי או לצחוק? אל מול החכמים הפורצים בבכי, רבי עקיבא מוצא בשועל דווקא סיבה לאופטימיות ולנחמה
ארבעת החכמים, רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, היו מהלכים בדרך ושמעו ממרחק של מאה ועשרים מיל את קול ההמון הממלא את רומא.
התחילו החכמים לבכות,
ורבי עקיבא צחק.
אמרו לו: מפני מה אתה צוחק?
אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: אותם גויים משתחווים לפסלים ועובדים עבודה זרה ויושבים להם בביטחון ובשקט, ואילו אנחנו בית אלוהינו שרוף באש – ולא נבכה?
אמר להם: משום כך אני צוחק. אם זהו מצבם של אלו שעברו על רצונו של מקום, על אחת כמה וכמה שעושי רצונו יזכו לאחרית טובה.
בהזדמנות אחרת שוב עלו ארבעת החכמים לירושלים.
כאשר הגיעו להר הצופים קרעו את בגדיהם, וכשהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מהמקום שבו עמד בית קודש הקודשים.
התחילו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק.
אמרו לו: מפני מה אתה צוחק?
אמר להם: מפני מה אתם בוכים?
אמרו לו: על בית המקדש נאמר "וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת" (במדבר א, נא), ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?!
אמר להם: משום כך אני צוחק. שהרי כתוב "וְאָעִ֣ידָה לִּ֔י עֵדִ֖ים נֶאֱמָנִ֑ים אֵ֚ת אוּרִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־זְכַרְיָ֖הוּ בֶּ֥ן יְבֶרֶכְיָֽהוּ" (ישעיהו ח, ב). מה הקשר בין אוריה הנביא שחי בימי בית המקדש הראשון לבין זכריה הנביא שחי בימי בית המקדש השני? אלא הפסוק תולה את קיום נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. אוריה הנביא אמר: לָכֵן֙ בִּגְלַלְכֶ֔ם צִיּ֖וֹן שָׂדֶ֣ה תֵֽחָרֵ֑שׁ (מיכה ג, יב), ואילו זכריה ניבא: עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם (זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו כשנתקיימה נבואתו של אוריה, בטוח אני שנבואתו של זכריה תתקיים גם היא.
וכך אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
אחרי חורבן בית שני, העיר ירושלים והדרכים המובילות אליה חרבות ושוממות. ארבעה חכמים הולכים בדרך ושומעים ממרחק עצום את קול ההמון העולה מהעיר רומא, שאליה מובילות כל הדרכים באימפריה. קולות החיים המגיעים מן העיר צורמים ומכאיבים לעומת השקט והאבל האופפים את ירושלים וסביבותיה. לשמע הקולות פורצים החברים בבכי ואילו רבי עקיבא דווקא צוחק. הוא לא מוכן לקבל את הבכי כברור מאליו אלא מסייע להם להבין שמאחורי התגובה הרגשית ישנה תפיסה מנחה מסוימת. כמי שמאמין בכוחו של הטוב לגבור על הרע, רבי עקיבא שומע את הקולות העולים מרומא ורואה בעיני רוחו את הקולות שעוד יעלו בעתיד גם מירושלים הבנויה.
בהמשך הולכים שוב ארבעת החכמים יחד, והפעם מה שמביא אותם לידי בכי אינו קול, כמו בסיפור הראשון, אלא מראה מזעזע – שועל יוצא מקודש הקודשים, מראה שנתפס אצלם כחילול עמוק של הקודש וכביטוי ממשי לחורבן. קודש הקודשים הוא המקום הקדוש ביותר בבית המקדש, ואליו רק הכוהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים בלבד. השועל הופך סמל לחורבן ולחילול הקודש, סמל המופיע גם במגילת איכה: "עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ, עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ" (איכה ה, יז -יח). רבי עקיבא שוב מפתיע בתגובתו – הוא צוחק למראה השועל. לחבריו החכמים הוא מסביר כי השועל מהווה בעיניו תמצית של מימוש נבואות החורבן על ירושלים, ולתפיסתו אם נבואת החורבן הוכחו כנכונות, הרי שיש בכך הוכחה גם לאמיתות נבואות הנחמה שעתידות גם הן להתקיים.
צחוקו של רבי עקיבא מבטא את היכולת להסתכל על המציאות כפתוחה לפרשנות וכבעלת רובדי עומק. גישתו הפרשנית הייחודית של רבי עקיבא הייתה "לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב), כלומר לייחס משמעות אפילו לקישוטי האותיות. הוא אינו רואה את המציאות כפשוטה אלא בעיניים של פרשן יצירתי. בניגוד לחכמים המגיבים למציאות באופן אינטואיטיבי, רבי עקיבא מגייס את כלי פרשנות התורה ומחיל אותם על האירועים. מול קולה של רומי המשגשגת הוא מפעיל את הכלי הפרשני של "קל וחומר", ומול השועל היוצא מקודש הקודשים הוא מפעיל את ההיסק הלוגי שלפיו קיומה של נבואה אחת מחייבת גם את קיומה של הנבואה שאחריה. לא רק הנגלה לעין הוא הקיים, אלא יש זרמים תת-קרקעיים ותהליכים ארוכי טווח. בתוך החורבן והשבר כבר ניתן למצוא את הזרעים של התיקון והצמיחה.
