עצמותיהם של אנשי המבול
רבי חייא ורבי יהודה הולכים בהרים ומוצאים את עצמותיהם של אנשי דור המבול
רבי חייא ורבי יהודה היו הולכים בדרך והגיעו להרים הגבוהים.
מצאו בין ההרים עצמות בני אדם מדור המבול, ופסעו שלוש מאות פסיעות בעצם אחת.
תמהו.
אמרו: על כך דרשו החברים שאותם אנשים לא פחדו מדינו של הקדוש ברוך הוא. מה עשו? היו סותמים ברגליהם את מעיינות התהום, ומים רותחים נבעו מהם ולא היו יכולים לעמוד בהם, עד שהיו נשמטים ונופלים על הארץ ומתים.
אנשי דור המבול מתוארים בסיפור כמעין דינוזאורים – יצורי ענק קדמונים שעצמותיהם נותרו כזכר לימים עברו. תמיהתם של החכמים מן הממצא הכמו-ארכיאולוגי מביאה אותם לדון באופן שבו נכחדו אנשי אותו הדור. מה היה הדבר שהצליח להכחיד את אותם אנשים עצומים שאורך עצם אחת שלהם הייתה שלוש מאות צעדי אדם?
על פי הדרשה, אותם אנשים קדמונים לא חטאו במעשים רעים שבין אדם חברו או בחטאים שבין אדם למקום, אלא בהתעלמות מהכוחות והעוצמות הקדמוניים והנסתרים שמתחת לפני השטח. הם נאשמים בניסיון להדחיקם ולהעלימם כדי להשאיר בעולם רק מה שנראה לעין מעל הקרקע. אפשר לפרש התנהגות זו כהדחקה של כוחות לא מודעים בנפש או בחברה, וחכמי הזוהר מפרשים אותם ככוחות הדין של הקדוש ברוך הוא. הביטוי הציורי שנותן לכך הסיפור הוא עמידתם של אותם ענקים על מעיינות התהום וסתימתם ברגליהם. אך אותם כוחות, המתוארים בסיפור כמים רותחים, היו חזקים מהם והביאו לנפילתם ולמותם.
