הסיפור

טרם פטירתו של הבעל שם טוב שאלו אותו תלמידיו מי יהיה להם רב ומורה אחריו.
אמר להם הבעש"ט: "סעו ובקשו בין צדיקי הדור, ושאלו אותם מהי העצה כנגד הגאווה. והאיש אשר ייתן לכם עצה ויאמר לכם עשו כך או כך – אל תבחרו בו.
אבל אם יאמר לכם – אין עצה כנגד הגאווה, אלא לבקש רחמים מאת הקדוש ברוך הוא שיסייע בידינו – בו תבחרו לכם כמורה וכרב."

---

על הסיפור

על פי החסידות, הגאווה היא חטא יסודי וכללי הקשור למעשה לכל שאר החטאים. הגאווה אינה רק התנשאות על בני אדם אחרים, אלא היא היסוד האגואיסטי והתועלתני שבנפש, שקשה מאוד להיפטר ממנו. מצב שבו האדם אינו פועל מתוך גאווה נחשב למצב רוחני נעלה ביותר.
חטא הגאווה קשה כל כך לתיקון, או אפילו בלתי ניתן לתיקון, שכל מורה שאומר שיש לו עצה כיצד להיפטר מהגאווה הוא טועה או משקר. יתרה מזו, היומרה לתת פתרון לגאווה מעידה על גאווה מצד המורה, ובכך מתבררים דבריו כלא נכונים.
המורה הראוי הוא מי שיכול לומר בענווה כי אין בידו פתרון. מורה שמעיד בעצמו על חולשתו וחוסר ידיעתו הוא לא רק עניו אלא גם אדם אמיתי. הוא אינו מהסס להסתיר את מגבלותיו ואינו מנסה להתהדר בהצלחותיו ובידיעותיו, ובכך הופך למורה הראוי ביותר.