הסיפור

החסיד רבי מוֹטְל מקַלוֹשין התארח בשבת בחצר החסידית ברַאדְזִימין. באותה השבת נכח במקום גם רבי יחיאל מאיר מגוֹסְטינין.
ביום השבת, לאחר הסעודה, ישבו הרבי מגוסטינין ור' מוטל לשתות יחד מי דבש באכסניה שבה שהו. הצטרפו אליהם חסידים נוספים, וכך ישבו כולם ליד השולחן.
ראה ר' מוטל, כי הרבי מגוסטינין התיישב באמצע השולחן, כאדם פשוט. פנה אליו ואמר: "הרב מגוסטינין, האם אינך יודע שראוי לך לשבת בראש השולחן?"
אז הוסיף ודרש ר' מוטל:
"הנה קורח טען כי משה רבנו מתנהג בהתנשאות. וכך אמר קורח: 'וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה" (במדבר טז ג), והלוא כולנו יודעים שמשה היה 'עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (במדבר יב ג)? האם לא ידע זאת קורח?
אלא שמשה רבנו – כמוך – ישב בענווה באמצע השולחן, בין המסובים. על כך אמר לו קורח כפי שאמרתי אני – 'הלוא מגיע לך לישב בראש', שהרי גם ענווה כזאת היא גאווה והתנשאות."

---

על הסיפור

מה היה על הרבי מגוסטינין לעשות כדי להתנהג בענווה? האם היה עליו לשבת בין החסידים כאחד האדם, או דווקא להפך – להסכים ולשבת בראש השולחן כדי שלא ייראה כמי שמנסה להצטנע?
בדרשתו של החסיד שבסיפור הוא מסביר כיצד ייתכן שמשה רבנו, מי שהיה סמל לענווה המוחלטת, עשוי היה להיחשד כגאוותן, כי לעתים דווקא התנהגות מצטנעת יכולה להיעשות מתוך גאווה.
הגערה שר' מוטל מעז לגעור ברבי חסידי מעידה בעצמה על הענווה של הרבי מגוסטינין. החסידים הרגישו בנוח מספיק בחברת הרב ולכן יכלו לגעור בו בעדינות, ואולי בכך דווקא אִפשרו לו להיות עניו כפי רצונו.