הסיפור

רבי יהודה הנשיא, המכונה "רבי", היה עניו מאוד, והיה נוהג לומר: כל דבר שיבקש ממני אדם – אעשה לכבודו,
אך על עניין אחד לא אהיה מסוגל לוותר: לא אוכל לעשות את מה שעשו זקני בתירה לכבודו של סבי הגדול, שהדיחו את עצמם מן הנשיאות כאשר עלה מבבל ומינו אותו כנשיא במקומם.
אבל, המשיך רבי ואמר, אם יעלה רב הונא, "ראש הגולה", מבבל לארץ ישראל – אכפיף את עצמי לסמכותו.
זאת משום שמוצאו מיוחס משלי: הוא משבט יהודה ואילו אני משבט בנימין, הוא משושלת בניו של דוד המלך, ואילו אני משושלת בנותיו.
פעם אחד נכנס רבי חייא הגדול, תלמידו של רבי, לפניו ואמר לו: רב הונא הגיע זה עתה לארץ ישראל והוא ניצב כאן בחוץ.
החווירו פניו של רבי.
אמר לו רבי חייא: הוא הגיע, אך בתוך ארון מתים.
אמר לו רבי: צא וראה מי רוצה אותך בחוץ.
יצא רבי חייא ולא מצא כל אדם שממתין לו.
הבין רבי חייא שרבי כועס עליו ונמנע מלהיכנס אליו במשך שלושים יום.

 

 

---

על הסיפור

הסיפור נפתח בהצגתו של רבי כעניו גדול. אך ההסבר שמספק המספר למהותה של ענווה זו הולך ומסתבך: מצד אחד אנו מגלים כי רבי, הנשיא החשוב, היה מוכן למחול על כבודו למען כל אדם. מצד שני מתברר כי רבי היה מודע לכך שהענווה שלו מוגבלת: הוא ידע שלא יצליח לבצע את הפעולה הקשה מכל – ויתור על משרתו הרמה בשביל אדם אחר. זאת אף שידע כי הוא עצמו זכה במשרתו בשל אותו מעשה נאצל שעשו אחרים למען משפחתו. אך גם הצהרה זו מסויגת, ואנו מגלים כי רבי טוען שלטובת ראש הגולה הוא כן מסוגל לפנות את כיסאו. אם כן, ענוותנותו הגדולה של רבי מתבטאת בשני אופנים סותרים: מצד אחד, ביכולתו למחול על כבודו, ומצד שני – במודעותו לכך שלא בכל מקרה הוא מסוגל למחול על כבודו. גם כנות זו היא חלק מהותי מענוותנותו של רבי.
בהמשך הסיפור נראה לכאורה שרבי נכשל ב"מבחן הענווה" שערך לו רבי חייא. רבי חייא, תלמידו של רבי, מנצל את הגעת ארון המתים של רב הונא לקבורה בארץ כדי לערוך מתיחה: הוא גורם לרבו לחשוב שרב הונא עצמו הגיע ומבקש לרשת את מקומו. ברגע שבו נדרש רבי לעמוד מאחורי הצהרתו ולוותר על משרתו הוא מחוויר באימה. אולם דווקא סערת הנפש של רבי מעידה יותר מכול על מידת הכנות שליוותה את הצהרתו בתחילת הסיפור. הוא היה רוצה להצליח לפנות את כיסאו, אך כמו שהוא עצמו ידע, לא בטוח שהוא מסוגל לכך.
הענווה מתגלה בסיפור זה כתכונה סבוכה ומלאת סתירות: מצד אחד היא מבוססת על יכולתו של אדם למחול על כבודו, אך מצד שני צריך להכיר בכך שהאחיזה בכבוד והקושי להיפרד ממנו הם כנראה חלק בלתי נפרד מלהיות אדם. ענווה אמיתית, כך מתברר, כוללת גם את ההכרה בגבולותיה שלה.