עמלו של ברנר
הסופר יוסף חיים ברנר מגיע לחדרה כדי לחפור בורות יחד עם שאר הפועלים. הוא נשמר שלא תתגלה זהותו אך החברים מגלים מיהו
פעם חפרנו בורות לנטיעה באחד הפרדסים בחדרה. היינו צריכים לעשות מספר גדול של בורות בעומק של מטר מרובע כל בור. המחירים היו בינוניים: פועל רגיל היה מרוויח עשרה גרושים; המצטיינים היו משתכרים הרבה יותר. באחד הימים בא לעבודה צעיר חדש ובעל פנים עגולות שהחזיק במעדר בתנועות מרושלות. הצעיר הועמד בשורה והתחיל לחפור אך בורותיו היו משונים. ביום הראשון השתכר 2 גרושים בלבד והתעצב. ניחמנו אותו והסברנו לו שזה גורלו של כל חדש ובלתי מנוסה, אבל כשיתמחה – ירוויח כאחד מאיתנו. כעבור ימים אחדים התחיל להשתכר 4 גרושים ליום ומצב רוחו השתפר.
והינה יום אחד נוספו לנו עוד פועלים, ובהם נמצא אחד שהכיר את הפועל ובפני כולם קרא: "הלא אתה הנך הסופר יוסף חיים ברנר!" רפו ידיו של ברנר ונשמט מהן המעדר. החברים הקיפו אותו ולא נתנו לו מנוחה. הם התלוננו על שהסתתר, ביקשו ממנו הרצאות, והציעו לסדר לו נשף של קבלת פנים. כל ההצעות הללו ציערו אותו ומצב רוחו הורע. סודו נתגלה והוא עמד לעזוב את המושבה.
כעבור זמן, באחד מערבי החורף ההם, הרצה ברנר במושבה פתח תקווה על המשורר יהודה לייב גורדון. הקהל, כמאתים שומעים, רובם פועלים, עומדים צפופים ושותים בצמא את דברי המרצה הנוגעים והחודרים ללב. בהדגשה יתרה ברנר מדגיש את דברי המשורר "למי אני עמל", ומתוך רוב התרגשות הוא צונח על הכסא ומתפרץ בבכי היסטרי ואיתו רבים מבין השומעים…
יוסף חיים ברנר, מחלוצי הספרות העברית, רוצה לחיות חיי פועל פשוט האוחז במעדר. אך למרות שהיה בן 26 בעלייתו לארץ, בעיני הפועלים הצעירים הוא כבר היה גיבור תרבות. אחרי המשבר שהביאה המהפכה הכושלת של 1905 ברוסיה, הפסיקו רבים מכתבי העת העבריים לצאת לאור, והיה בכך הד לתהייתו של משורר ההשכלה העברי יהודה לייב גורדון (יל"ג), לְמִי אֲנִי עָמֵל, האם עדיין יש קוראים לספרות עברית? כתב העת 'המעורר' שהוציא ברנר בלונדון אחרי שערק מהצבא הרוסי ב-1905 היה במשך כמה חודשים כתב העת העברי היחיד, ולאחר שנואש ממנו ברנר, הוא נסע לארץ ישראל.
כשברנר מגיע לחדרה הוא מצליח בתחילה להשתלב בחיי הפועלים מבלי שיכירו אותו, אולם "הבועה" מתפוצצת מרגע שפועל צעיר אחר מזהה אותו. ברנר לא יכול עוד להיות כאחד הפועלים אם כולם מתייחסים אליו כדמות מורמת מעם. הם דורשים ממנו שירצה בפניהם ורוצים לכבד אותו בגינוני כבוד. ברנר כושל במשימתו להפוך לפועל, נוטש את עבודת המעדר, נוסע לירושלים ומתמסר לעבודתו הספרותית, ובה גם יצאת המופת 'שכול וכישלון' המתאר את קורותיו של צעיר יהודי שרצה להפוך לפועל עברי בארץ ישראל ונכשל.
ברנר עלה לארץ אחרי שחשב שנכשל בניסיונו לפרסם ספרות עברית שיהיה לה קהל בקרב היהודים, ורצה להתנחם בחיי פועל פשוט. הוא נכשל בניסיונו להיות פועל פשוט אולם דווקא בארץ הוא מוצא את הקוראים העבריים המעריכים את יצירתו. מכאן הוא מביט לאחור אל קריאתו הנואשת של יל"ג, של המשורר העברי שלא היו לו קוראים. ברנר שנכשל בעמלו בפרדס וידע שנים ארוכות של כתיבה לקוראים ספורים, מתרגש עד דמעות משירו של יל"ג, ובהרצאתו על יצירת המשורר, שאולי אליה מתייחס הסיפור, הוא אומר: "הוי, משורר עברי! מי ידע חייך ו”גילך"! … מי ידע, למי אתה עמל…".
