עמוק מכדי ללמוד ממנו
הרבי מצַאנז למד אצל הרבי מרוּפְשִׁיץ אבל לא קרא לו "רבי". הסיבה לכך היא שהרבי מרופשיץ היה עמוק מדי עבורו, והוא לא הצליח לרדת לסוף דעתו.
פעם ישבו שני חסידים בביתו של רבי חיים מצאַנז ודיברו על רבם. אמר האחד: "הלוא רבנו למד הרבה אצל רבי נפתלי מרוּפְּשִׁיץ, ואם כך, מדוע אין הוא קורא לו 'רבי'?"
אמר חברו: "והנה מצד אחר, קורא רבנו לרבי צבי הירש מזִידִיטשוֹב 'רבי', אף שלא היה אצלו אלא פעמיים."
בינתיים נכנס לחדר ר' חיים מצאנז ושאל אותם: "במה אתם עוסקים?" סיפרו לו החסידים על שאלותיהם.
ענה להם הרבי: "בזידיטשוב הייתי פעמיים וקיבלתי שם מרבי צבי הירש את כל מה שהייתי צריך לקבל. אבל אצל הרבי מרופשיץ לא יכולתי לקבל, כי הוא היה מעיין נובע, מקור חכמה. דרכו עמוקה ורחבה הייתה כים, ולא יכול הייתי לרדת לסוף דעתו."
דווקא הרבי הגדול יותר לא זכה לכינוי "רבי" מפיו של תלמידו.
לא תמיד האדם החכם ביותר הוא מי שאנו יכולים ללמוד ממנו. לפעמים אדם יכול להיות חכם מכדי שנוכל ללמוד ממנו. ר' חיים מצאנז מקבל מרבי צבי הירש מזידיטשוב את כל צרכיו הרוחניים, אף שהיה אצלו רק פעמיים. הוא מבין את דבריו של הרבי ולכן תופס את עצמו כתלמידו. לעומת זאת, הוא אינו קורא "רבי" לרבו האחר, ר' נפתלי מרופשיץ, שאצלו היה פעמים רבות. הוא מכיר אמנם בחכמתו העמוקה של הרבי, אך היא עמוקה מדי עבורו ואינו מצליח לרדת לסוף דעתו. משום כך אינו יכול לראות את עצמו כתלמידו.
נוסף לכך ניתן לומר כי הזמן שאדם נמצא במחיצת המורה או הרב אינו תמיד מעיד עד כמה הפך לתלמידו. דבר זה קשור בעיקר ליכולת החיבור שבין המורה והתלמיד וההתאמה של התלמיד לדרכו ולתורתו של המורה, ולאו דווקא למשך הזמן ששהו יחד.
קריאה נוספת בסיפור יכולה להציע כי ר' חיים מצאנז מעריך את ר' נפתלי מרופשיץ עד כדי כך שהוא מסרב להגדיר את עצמו כתלמידו.
