על זה ראוי לבכות
רבי יוחנן מנסה לנחם את רבי אלעזר הנוטה למות, אך תגובתו מביאה גם אותו עצמו לפרוץ בבכי
רבי אלעזר חלה. בא רבי יוחנן לבקרו, וראה שהוא שוכב בבית אפל.
חשף רבי יוחנן את זרועו, ויופיה האיר את הבית.
ראה רבי יוחנן כי חברו בוכה.
אמר לו: מדוע אתה בוכה?
אם משום שלא למדת הרבה תורה –
והרי למדנו כי אחד המרבה ללמוד ואחד הממעיט ללמוד, מעלת הממעיט שווה למעלת המרבה, ובלבד שיכוון את ליבו לשמיים בשעת לימודו!
ואם משום שלא זכית לפרנסה כהוגן אתה בוכה –
והרי אין אדם הזוכה לאכול הן משולחן התורה והן משולחן הפרנסה!
ואם אתה בוכה על בניך שמתו –
ראה: זוהי העצם של בני העשירי, שמת כמו כל קודמיו.
השיב לו רבי אלעזר: בכיתי על יופי זה, שעתיד להתפורר בעפר.
אמר לו רבי יוחנן: על כך ראוי לך לבכות.
ובכו שניהם יחד.
האם ניתן לעמוד אל מול המוות מתוך השלמה, ולחמוק מן הכאב שהוא נושא בכנפיו? סיפור זה מתאר דיאלוג בין חכמים על סף המוות ומציף שאלה זו, ועונה עליה באופן מסקרן ביותר.
הסיפור נפתח בביקור שערך רבי יוחנן בבית חברו, רבי אלעזר, הנוטה למות. עם כניסתו לבית מגלה רבי יוחנן מגלה כי חברו שוכב באפלה, אך במקום להאיר את הבית באמצעים טבעיים, בוחר רבי יוחנן לחשוף את זרועו – המאירה ביופיה הרב את הבית באור פלאי. משמעותו של מעשה זה תתבהר בהמשך הסיפור, אך כבר כעת ממקד אותנו הסיפור בניגוד בין מצבם הגופני של שני החכמים: החולה – השוכב בבית אפל וגופו הולך ודועך, והבא לבקרו – שגופו הוא סמל החיוניות, היופי והאור.
כאשר הבית מואר, רבי יוחנן מבחין כי חברו בוכה, והוא מנסה לנחש את הסיבות לבכיו. רבי יוחנן מנחש שהבכי מבטא את חוויית ההחמצה של הנוטה למות, הכואב ברגעיו האחרונים את חסרונות חייו שכבר לא יוכל למלא: במישור הרוחני של לימוד התורה, במישור החומרי של הפרנסה, ובמישור המשפחתי של הילדים. בעקבות ניחושיו, מנסה רבי יוחנן לנחם את חברו ולהבהיר לו כי חיי האדם הם חלקיים ומלאי חסרונות במהותם, ולכן לא ההצלחה היא העיקר – אלא הרצון וכוונת הלב. בסוף דבריו מוציא רבי יוחנן את עצם בנו העשירי שהוא נושא עימו כל חייו, ובכך מראה את השלמתו עם העובדה שפרי מעשיו של האדם הוא זמני וחולף.
אולם תגובתו של רבי אלעזר מגלה כי כאבו על המוות נובע ממקום שונה לחלוטין: בכיו לא נוגע למעשיו של האדם עלי אדמות, לשאיפותיו, להצלחותיו ולכישלונותיו, אלא לעצם גוויעתו של הגוף האנושי והיעלמותו של היופי המופלא הטמון בו. אל מול שבר זה, הנחמה שמציע רבי יוחנן אינה פועלת את פעולתה. כאן אין מקום לניסיון להתבונן בהשלמה על חצי הכוס המלאה של העבר: יופיו הייחודי של כל אדם אכן נעלם ומתמוסס במותו, והיעלמותו מן העולם היא סופית ומוחלטת.
בנקודה זו נוגע כאבו של רבי אלעזר עמוק בליבו של רבי יוחנן, וכל שנותר לו לעשות הוא לשבת ולבכות עימו.
