הסיפור

אחרי המהפכה הכושלת ברוסיה הקשתה הצנזורה את ידה על העיתונות העברית, וכתבי עת ספרותיים שגם כך בקושי החזיקו מעמד נסגרו מפני שקוראי העברית התמעטו מאוד באירופה. יוסף חיים ברנר פתח אז בלונדון את כתב העת הספרותי שלו 'המעורר'. בגיליון הראשון הוא הכיר במשבר וכתב:
"אמת, ספרותנו העבריה בזמן האחרון, כפי הנראה, הולכת וחדלה מהיות האבוקה המאירה שלנו, עמוד האש והענן שלנו".
אך הוא סירב להיכנע:
"אנו היהודים הצעירים, בני העברים הקדמונים אשר סופרי יהודה וחוזיה נתנו את העולם בלבנו – אנו איננו רוצים בזה, ובשום אופן לא נשלים את הרעה הזאת, לא נוכל להישקט ולראות ניר אובד ליתר הפליטה. אחרונים נישאר על החומה".
אולם כעבור כשנה נסגר גם כתב העת הזה וברנר עזב את לונדון. הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי כתב לו שבנוסף על מיעוט הקוראים גם הוא עצמו כבר התרחק מספרות עברית: "למי אנו עמלים? ובעד מי? כמעט גם השרידים האחדים לא ידעו איש את אחיו, ואולי גם זה לטובה, לטובתם. לא ידעו איש מרעהו ולא יעוררו איש את רעהו וידלוק נר נר במקומו עד שיכבה".
וברנר השיב: "ודאי שהדבר כך יהיה, אם ברצוננו ואם שלא ברצוננו, ואולם איזה צד ל"טובה" אפשר לראות בזה? כבדה עלי נפשי בשעה זו וקשה הכתיבה. שחורים הנרות ההולכים וכבים".
משם נסע ברנר לארץ ישראל, שם העברית כבר החלה להיות שפת דיבור.

---

על הסיפור

הספרות העברית תפסה מקום חשוב בלאומיות היהודית המתחדשת, אבל בתחילת המאה העשרים נראה היה שלספרות העברית אין תוחלת. קוראיהם של ספרים עבריים חילוניים היו בדרך כלל מי שהתחנכו בישיבות אך רצו לטעום מן העולם האחר. אבל מי שהמשיך בדרך זו בדרך כלל כבר לא נזקק לעברית והמשיך את השכלתו ברוסית או בגרמנית.
מחצית העשור הראשון של המאה העשרים הייתה שעת משבר לספרות ולעיתונות בעברית. מרבית היהודים חיו בשטחי האימפריה הרוסית ושם הכבידה הצנזורה את ידה בעקבות ניסיון ההפיכה של 1905. ברנר, שערק באותה שנה מן הצבא הרוסי כדי לא להשתתף במלחמה עם יפן, עבר ללונדון והוציא שם את כתב העת הספרותי 'המעורר' שפעל בזמן שכתבי עת אחרים בעברית נסגרו. כתב העת של ברנר קרא להתחדשות התרבות העברית, אבל לא היה ברור בדיוק מה הכיוון שאליו קורא הסופר הצעיר להתחדש.
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה באותה עת כבר סופר מבוגר ומוכר, והסכים להימנות עם הכותבים הקבועים של 'המעורר'. בהתכתבות בין הסופר הוותיק והעורך הצעיר מתוודה הראשון שכבר הרבה זמן הוא אינו קורא וכותב בעברית, ושבעיניו סופה של השפה לדעוך. ברנר מסכים לאבחנה אך מסרב להיכנע לכיוון שאליו מוליכה אותו ההיסטוריה.
אחרי זמן מסוים בלבוב, משם הוא כותב את מכתבו לברדיצ'בסקי, ממשיך ברנר לארץ ישראל, ושם הוא ממלא תפקיד חשוב ביצירה עבור קהילת דוברי העברית הקטנה שמתחילה להיווצר כאן, רגע אחרי המשבר הגדול של העברית בגולה.