עדינותם של המשל והרמז
המלך חושק באשת איש ומשאיר את שרביט המלך בדירתה. החשדות הורסים את השלום בין האיש ואשתו ויוצרים ריחוק, אבל בזכות דיבור עדין ומרומז הכול בא על מקומו בשלום.
מעשה במלך אחד שהיה אהוב מאוד על נתיניו ולא נמצא בו שום דופי, מלבד שהיה ידוע באהבתו הרבה לנשים. יום אחד התהלך המלך על הגג וראה אישה יפת תואר ויפת מראה והיא אישה נשואה. מייד קם המלך והלך עם שני סריסיו אל ביתה. כשראתה האישה את המלך אמרה לו: "הנה אני שפחתך ואני בידיך. עשה לי כטוב בעיניך, אבל אנא חכה מעט ואכנס אל החדר השני ואסוך גופי בשמן וארחץ אותו ואחרי כן אבוא אל המלך". ויאמר לה המלך: "עשי כן".
ולפני צאתה מהחדר הניחה לפניו ספר ואמרה לו: "יקרא המלך בספר הזה עד בואי". יצאה האישה מהחדר וברחה מהבית דרך דלת צדדית. בינתיים ישב המלך וקרא בספר ונחו עיניו על המשפט: "העונש שניתן למי שינאף את אשת איש". הבין המלך כי בעורמה עשתה האישה הזאת מה שעשתה.
הלך המלך מביתה ושכח שם את מטה המלכות שלו והאישה לא הבחינה בו. כאשר חזר הבעל הביתה ראה את מטה המלך ואמר לעצמו: "אם מטה המלך פה, כנראה המלך שכב עם אשתי". פחד האיש להוכיח את אשתו על המקרה הזה ומאותו היום לא דיבר אליה מטוב עד רע ולא אכל עימה ולא שכב עימה. הלכה האשה לבית הוריה וישבה שם שלושים יום.
הלכו אבי האישה ואחיה ויצעקו אל המלך ויאמרו: "יחי המלך! אנחנו נתנו לאיש הזה את חלקת השדה שלנו על מנת שיעבוד את האדמה וישקה אותה ויזרע ויקצור את יבולה. והארץ הזו שמנה וטובה ונותנת פריה בעיתה, ואין בארץ זו שום דופי, והאיש הזה כבר השקה והזריע והצליח לעבד את השדה והאדמה עשתה פרי. ומזה ימים רבים הוא עזב את הארץ הזו ולא בא אליה ולא השקה והנה היא יבשה ואשכולותיה נהפכו לצימוקים.
ויאמר המלך לבעל: "מה תאמר על הדברים האלה?" ויאמר הבעל: "אדוני המלך, אומנם נתנו לי האנשים האלה את אדמתם ומיום שלקחתי אותה עבדתי וזרעתי והשקיתי, אבל יום אחד באתי ובשדה אריה גדול ופחדתי לשוב אל הארץ פן יפגעני האריה וימיתני, ועל כן עזבתיה מאז אותו מקרה.
הבין המלך את דבריו של הבעל והשיב לו באותה הלשון: "נכון שהאריה בא אל האדמה ומצא פרי תבואה אך החריץ לא עבר ואת הפרי לא אכל, ולא שב האריה עוד לארץ הזו. ויכיר האיש את דברי האמת של המלך וישוב אל אשתו.
ומכך ניתן להבין שלעיתים אנשים טועים וחושבים שדברים מסוימים הם אמת כשלמעשה הם אינם אמת […]
העלילה נעה בין שקר ובין אמת, מראה עיניים ואשליה, ובין לשון משל לדיבור ישיר.
הסיפור מתאר כיצד מחשבה על מעשה בגידה שלא אירע מניעה את הדמויות להתנהג לפי מה שהן משערות שקרה ולא לפי מה שקרה באמת. הדמויות פועלות במקום לדבר, וכך מחמירות את המצב ומעצימות את הדרמה.
המנוע הדרמטי של העלילה הוא האימה מהמלך – הבעל מפחד להוכיח את אשתו מפחד המלך, ולכן הוא לא מעז להתעמת עם אשתו. הפחד יוצר את השסע בין האיש והאישה, ומשם נוצר גם שסע בין משפחת האישה והבעל.
במשפט מול המלך הפחד עדיין שולט, אבל לשון המשל שבה נוקטת משפחת האישה מאפשרת לבעל ולמלך עצמו להתחמק באופן אלגנטי מהתסבוכת הסמויה, ולומר סוף סוף בצורה עקיפה את מה שלא ניתן היה לומר באופן ישיר.
הדיבור המרומז יוצר מערכות יחסים עדינות יותר בין בני אדם, משום שבניגוד לדיבור הישיר המעביר את כל המסר לזולת, הדיבור המרומז מביא את המסר לפתחו של הזולת ונותן לו את ההזדמנות לקבל אותו. האישה מבקשת להוכיח את המלך על מעשיו ונותנת את הספר בידיו כדי שיבין בעצמו. הדיבור המאופק והמרומז של כל הצדדים בסיפור מקביל לאיפוק המיני שמפגין המלך שמבין שאין לו רשות לכפות את עצמו.
