הסיפור

בשבת אחת התארח רבי אברהם יהושע השל מאַפּטָא בעיר יָאס ודרש בפני הקהל. בעיר היו גם קבוצה של חסידי חב"ד. כששמעו את הדרשה של ר' אברהם יהושע השל, לעגו וצחקו עליה. וביום ראשון אף כתבו על גבי החלונות ציטוטים מן הדרשה, בדרך ביזיון.
זמן מה אחר כך, כשבא אל ידידו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סיפר לו הרבי את כל אשר עשו לו האנשים הללו.
ר' לוי יצחק קרוב היה אל חסידי חב"ד, ואף היה מחותנו של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסדה של חב"ד. בשל כך הפנה אליו רבי אברהם יהושע השל את שאלתו: "מדוע לעגו לי? וכי מה אמרתי בדרשה שגרם לכזאת בושה?"
אמר לו ר' לוי יצחק מברדיטשוב:
"דע לך שבכל דור ודור יש מי שתוהה על דרכו של הצדיק, ואפילו על אודות משה נאמר כי היו שהתנגדו לו וריננו עליו."
אחר כך אמר:
"אבל דבר נוסף יש כאן. הלוא יש שתי דרכים לעבוד בהן את הבורא. דרך אחת – קיום התורה, התפילה והמצוות. אבל ישנה גם דרך שנייה, ובה אתה הולך. אתה עובד את הקדוש ברוך הוא גם בשעת האכילה, השתייה ושאר תענוגות העולם. כמו יוסף אתה, שעליו נאמר שהיה מתקשט ומסלסל בשערו. ומכיוון שרוב בני האדם נכשלים בתאוות העולם הזה, אנשים היודעים כמותך כיצד לעבוד את הקדוש ברוך הוא בדברים אלו, מסייעים לכל הנכשלים, ומעלים אותם אל צד הקדושה.
ואולם, אנשים כמותך – דרכם סודית ונסתרת. הם שייכים אל 'עלמא דאיתכסיא' – העולם המכוסה והנסתר. אנשים כמותך – סודות העולם פתוחים בפניהם, אך הציבור אינו יודע זאת ומלגלג על דרכם. עליך לזכור כי דומה אתה לאמנו לאה, ולא לרחל אמנו. לאה שנואה הייתה, ודרכה נסתרת מעין רואים. ואף על פי כן – רוב שבטי ישראל יצאו ממנה."

---

על הסיפור

בסיפור זה מסמל ר' אברהם יהושע השל מאפטא את היכולת לעבוד את האלוהים גם על ידי פעולות גשמיות, שבדרך כלל נוטים לזלזל בערכן. ואכן, רבי זה נודע כאדם שהרבה לאכול, ואפילו העלה את האכילה למדרגה של עבודה רוחנית. תכונה זו מכונה באופן כללי: "עבודה (=עבודת האל) בגשמיות".
בניגוד לכך, חסידות חב"ד נודעה כחסידות שכלתנית ומעמיקה. דברי התורה שנאמרו בחסידות זו ארוכים ורצופים ידיעות מעמיקות בתורת הקבלה. מבחינתם של חסידי חב"ד, דרשתו של ר' אברהם יהושע השל נראתה פשטנית ורדודה.
דווקא בשל כך, ר' לוי יצחק מברדיטשוב – מי שנודע ביכולתו לפשר וללמד זכות – מסביר לידידו כי למעשה המצב הפוך, ודווקא ר' אברהם יהושע הוא שעוסק בסודות העמוקים של העולם.
באופן כללי, הסיפור משקף עקרונות חסידיים מובהקים – יש יותר מדרך נכונה אחת לעבוד בה את הבורא; קיימת אפשרות לקדש אפילו את הפעולות החומריות והגשמיות; ודווקא האדם הנראה כ"פשוט" מתגלה כבעל מדרגה רוחנית גבוהה.