הסיפור

סיפר רבי יצחק מנשכיז:
פעם אחת התגלה הרמב"ם ז"ל לפני אבי, רבי מרדכי מנשכיז, ושאל אותו מדוע אינו לומד בספרו "היד החזקה".
השיב אבי כי הוא טרוד באנשים הפונים אליו בבקשות, ואין לו זמן להתפנות וללמוד בספרו.
אז ענה לו הרמב"ם, כי לכל הפחות יהיה מונח ספרו תמיד על שולחנו של אבי, ואם יקיים זאת מבטיח הוא לו, כי בכל פעם שיבוא חולה לפניו שיצטרך רפואה, אם יפתח אבי את ספרו ויביט בו, יתגלה אליו הרמב"ם ויאמר לו מהי הרפואה עבור אותו חולה.
וכך היה, בביתו של אבי ספרו של הרמב"ם לא זז משולחנו לעולם.

---

על הסיפור

"היד החזקה" הוא שמו של חיבור הלכתי שחיבר הרמב"ם, המשמש חומר לימוד בסיסי בלימוד התלמודי וההלכתי. ר' מרדכי מנשכיז אינו מוצא זמן ללימוד בשל תפקידו הציבורי כאדמו"ר. לבסוף, הרמב"ם עורך עמו "הסכם" – ספרו של הרמב"ם יהיה מונח תמיד על שולחנו והוא יביט בו כשתהיה לפניו בקשה הנוגעת לעניין רפואי.
בסיפור משתקף הרעיון המופיע בתלמוד, שלפיו תלמיד חכם שנפטר, שדבריו נלמדים בעולם הזה – "שפתותיו דובבות בקבר" (תלמוד בבלי, בכורות, דף לא עמוד ב), כלומר אותו תלמיד חכם ממשיך "לחיות" דרך הלימוד, ולכן הוא תלוי בכך שילמדו בספריו. אך בסיפור הזה, הלימוד אינו ממש לימוד אלא הבטה בספר ונוכחות קבועה של הספר על השולחן. ובמילים אחרות: לימוד אינו בהכרח קריאה עיונית בספר, אלא הוא עשוי להיות משהו רגשי וחווייתי יותר. כך, למשל, גם לנוכחות הפיזית של ספר בבית או על השולחן יש משמעות עבור האדם, וכך גם עצם הדפדוף וה"קשר" עם הספר ומחברו עשויים להיות משמעותיים ביותר. בהמשך לכך, הרבי החסידי "משוחח" עם הרמב"ם ו"מאזין" לעצותיו. הוא מפתח קשר רגשי עם דמותו של המחבר, ולא רק דרך הלימוד העיוני בתוכן הספרים שחיבר.