הסיפור

כשנסע רבי נחמן מברסלב באונייה מאיסטנבול לארץ ישראל החלה סערה גדולה מאוד. האונייה עלתה וירדה על פני הגלים, והסכנה הייתה גדולה. כמו שנאמר: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג" (תהלים קז כו). נוסעי האונייה המבוהלים חשבו שלא יינצלו מהמוות וצעקו אל ה' בייאוש, בכו והתוודו על עוונותיהם לפני השם, כי הבינו שקִצם קרוב. והספינה התמלאה קולות תפילה ותחנונים כמו ביום הכיפורים.
כל אותו הזמן היה ר' נחמן יושב בשתיקה. שאלו אותו האנשים כיצד יכול הוא לשתוק בעת צרה שכזאת, אך ר' נחמן לא השיב לשאלתם.
על האונייה הייתה גם אישה חכמה ומלומדת, אשת הרב מחוֹטִין. גם היא בכתה וצעקה כל אותו הלילה, וגם היא החלה לטעון כנגד ר' נחמן ודרשה ממנו להפסיק את שתיקתו. לפתע גער באישה ר' נחמן, ונדמה היה כאילו מקלל אותה. אמר לה: "הלוואי והייתם כולכם שותקים כמוני. הסערה היא מבחן, ואם תשתקו ישתוק גם הים." ואמנם, כששתקו כולם והאיר היום – נרגעה הסערה, כדברי הכתוב: "יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ" (תהלים קז כט-ל).

---

על הסיפור

לזעוק או לשתוק. כמו יונה הנביא, גם ר' נחמן מברסלב שותק בשעה של סערה מסוכנת. כמו בסיפור המקראי, גם כאן הנוסעים פונים אליו ומתפלאים על שתיקתו ואדישותו לסערה. "קום קרא אל אלוהיך" קרא רב המלחים אל יונה, וכאן גוערת בר' נחמן אישה חשובה כנראה כמעט באותם המלים.
אולם כאן חל מהפך: בשונה מיונה הנביא, המציע לנוסעים להטילו אל הים כדי שהסערה תשקוט, לר' נחמן יש הצעה אחרת – על כל הנוסעים לשתוק כמוהו, להפסיק אפילו את התפילות והתחינות, להתכחש לסערה הקשה, ודווקא כך תחלוף הסכנה.
ייתכן כי ר' נחמן מציע כאן התמודדות עם הסערה שבנפש כדרך להתמודד עם הסערה שבחוץ. לפי הסבר זה, התפילות ההיסטריות הופכות לבעיה – תפילות אלה אינן רק תוצאה של הסערה אלא הן חלק ממנה, ואולי אפילו הן שגורמות לסערה החיצונית.
על פי תפיסה זו, המציאות החיצונית אינה אלא תוצאה של התנועה הנפשית של האדם. ר' נחמן קורא מחדש את הפסוק בתהלים המתאר את מי שניצלו מן הסערה. את המילים "וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ" הוא מפרש כך: בגלל השתיקה נרגע הים, או בגלל השמחה שככה הסערה.
נוסף לכך, חשוב לדעת כי סיפור זה מופיע בתוך מחזור סיפורים ארוך המתאר את נסיעתו של ר' נחמן לארץ ישראל. בסיפורים אלה, בדומה לסיפור זה, מצטיירת דמותו של ר' נחמן כמי שעושה מעשים משונים ובלתי צפויים.

בזווית אישית

יש מי שהשתיקה היא עבורו הפעולה החזקה ביותר. יותר מהמעשה או מהתפילה. לא מדובר בשתיקה של התעלמות או הימנעות אלא בשתיקה של התעלות, שתיקה הכרוכה בהתכוונות
אל לו לאדם להיקלע לסערה.
ואם נקלע לסערה – מוטב לו שלא יתפלל ולא יצעק ולא יניע במהירות גפיו.
אל לו להתנגד לזרם הסחף.
שאם נקלע לסערה – מוטב לו שישתוק.
(נ"ש)

על מי מאתנו לא סער לפחות פעם אחת ימו? מי לא חווה מעולם הרגשה של חוסר אונים, חוסר שליטה, אובדן ומחנק? הגיעו מים עד נפש במלוא מובנו של הביטוי, ואין נשימה. מי מאתנו לא נחנק, ועוד רגע טבע ונטבע?
ומה עושה אדם כשהוא חש בסערה? האינסטינקט הטבעי של האדם השואף לחיים הוא לנסות להציל את עצמו, להתנגד לסערה ולחלץ את עצמו, להיות מעשי ופעיל כנגד הסער. כך אברהם אבינו המתווכח עם אלוהים בסדום ועמורה; כך רחל הכועסת על יעקב; כך תמר, כלתו של יהודה; כך המלך אחז, בין הפטיש הארמי לסדן האשורי, מבקש לצאת למלחמה ולהגן על ממלכתו; כך המלחים בסיפור יונה, המטילים לים את המיטלטלין על מנת להציל את האנייה; כך רות המואבייה; כך אסתר, שגורל העם היהודי מוטל על כתפיה.
ויש מי שמתפלל לאלוהיו. כך יעקב אבינו; כך משה הפונה לאלוהים בכל עת; כך חנה בתפילתה; כך דוד המתחנן על חיי בנו הגוסס; כך חזקיהו המלך הפונה בצר לו אל ישעיהו הנביא; כך המלחים בסיפור יונה, המתפללים איש לאלוהיו. מה עניין תפילה לסערה? אולי משום בקשה לעזרה מבורא עולם, אולי משום בקשת מחילה ופירוש הסערה כסוג של עונש.
גם התפילה היא סוג של פעולה, בבחינת אי קבלת הדין וההבדל הקל אך התהומי בין פסיביות לאקטיביות. הרי מי יקבל בשתיקה ובכניעה את פני הסערה?
מה עומד בבסיס האקטיביות? בראש ובראשונה יצר החיים, האינסטינקט ההישרדותי. חוסר היכולת לקבל בהכנעה את סערת המוות. נדמה לי כי ממד נוסף הוא האחריות והריבונות על הגורל. ר"ל: ביכולתי לשנות גזירת גורל. אם אעשה מעשה, ודאי אצליח לשנות סדרי עולם, להילחם בנגזר עליי. התפילה, שגם בה אני רואה קבלת אחריות, יש בה ממדים נוספים. אחד – הממד האמוני. הפנייה לבקשת עזרה והצלה "מאין יבוא עזרי". אין ייאוש – כי יש תפילה ואמונה ואלוהים, שאני מקווה שיציל אותי. מדובר בהרגשה העמוקה כי לתפילתו של אדם יש יכולת השפעה על סדרי עולם, על ההחלטה האלוהית להדליק ולכבות את הסער. ממד נוסף הוא הפירוש שהאדם נותן לסערה. המבקש כפרה ומחילה מאלוהים בעת הסער מודה למעשה בחטאו ומבין ומפרש את הסערה כעונש פרטי, אישי. כך מפרש רש"י בספר יונה: "רואים היו שאר ספינות הולכות בים בשלום, ושלהם משתברת." כלומר – הסערה היא פרטית. היא לא קוסמית, לא מוחלטת. ולכן על מנת לעצור אותה יש להודות בחטאים ולכפר על העוונות. בעיניי זו תפיסה קיצונית לא רק של יחסי "שכר ועונש" עם אלוהים אלא של מידת ההשפעה של אדם בעולם, כאילו אמר: אני אחראי לסערה, ואני אחראי לתיקון.
כלומר, בין במעשה ובין בתפילה – האדם נוקט עמדה אקטיבית, שיש בה לא רק אחריות אלא גם התנגדות והתקוממות כנגד גזירת גורל או עונש, הרגשה של אחריות מוחלטת לסערה הבאה עליי.
ורבי נחמן? שותק. הוא לא פועל לפי האינסטינקט האנושי המובהק, ונדמה שהוא מקבל את גזירת הגורל. חמור מכך: הוא לא צועק לאלוהים, לא קובל על מר גורלו, לא מבקש הצלה, וגם לא נראה שהוא מפרש את הסערה כתגובה אפשרית לחטאיו או כהזדמנות לתיקון ולכפרה. פשוט שותק.
מדוע שותק רבי נחמן? האם זוהי העת לשתוק?
דומָה בעיניי שתיקתו של רבי נחמן לירידתו של יונה לירכתי האנייה בעת הסערה. מה סיפורו של יונה[1]? נדרש יונה הנביא ללכת לנבא על העיר נינוה. הוא מתמרד נגד אלוהים ובורח לנמל יפו. שם הוא עולה על אנייה שאמורה להפליג תרשישה, הרחק מנינוה. סער גדול מתרגש על האנייה, והאנייה חושבת להישבר. המלחים פועלים פעולה אקטיבית וסולידרית הן של זריקת חפצים כבדים אל הים הן של תפילה. יונה, לעומת זאת, יורד לירכתיים ונרדם. מדוע דומה בעיניי שתיקתו של אחד לשנתו של השני? נדמה כי שניהם פסיביים. בעת שכולם פועלים, אקטיביים, סולידריים, מלאי תחושת אחריות ואולי גם קצת היסטריה – יש מי ששותק ונרדם. אפטיות? פרזיטיות? שאננות?

הסולידריות היא תנאי בסיסי להצלה. כך מתלונן רב החובל נגד יונה: "מה לך נרדם, קום!" כך פונה האישה לרבי נחמן ודורשת ממנו שיפסיק את שתיקתו. כך במדרש הנהדר מתוך ויקרא רבה, המסביר היטב את התלות ההדדית בין חברי האנייה:
"משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה. ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: למה את עושה כן? אמר להן: מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה!" [2]
ל"כולם" נדמה שאם "כולם" ישתתפו במאמץ האקטיבי – הסערה תיפסק. כלל נוסעי האנייה הטובעת זקוקים לפעולה המאוחדת, לסולידריות, לשותפות, לאיחוד האנרגיות לטובת המטרה המשותפת. השתיקה מתפרשת לא רק כהיבדלות מהכלל וכניכור כלפיו אלא כחבלה של ממש במאמצי ההישרדות.
השתיקה והשינה, בשתיהן קיימת מעין התעלמות מהמציאות. יש בהן איפוק ושליטה עצמית שלא הולמים את הסיטואציה הבהולה, ואולי במובנים רבים מערערים את מאמצי הרבים גם במובן הזה, של הגחכת ההיסטריה ובהלת המעשיוּת.

נדמה לי שהמפתח להבנת השתיקה של רבי נחמן והשינה של יונה הנביא נמצא בהבנה אחרת של המושגים.

כותב הרב קוק על ירידתו של יונה לירכתי האנייה ועל השינה: "השינה משחררת את האדם מהשעבוד של העולם החיצוני, ועל ידי זה יכול הוא לפשט את נפשו בהפשטה פנימית בכל אורך שיעור קומתו הרוחנית… הרי הוא עולה לעומק הרום של החיים שלו, והרי הוא תופס את כללות החיים כולם." [3]
כלומר, יש בשינה הפיזית ממד מטאפיזי רוחני מופשט.
וכך בשתיקה.

השתיקה, לתפיסתו של רבי נחמן, אינה התעלמות או אדישות אלא לב לבה של האמונה. השתיקה היא דרגת השיא של הנפש. קומה ראשונה – דיבור ותפילה, המלבישים צורה את המחשבה והרגש. קומה שנייה – הניגון, המופשט. ומעליו, בדרגה הגבוהה ביותר – השתיקה: "ישנו ניגון עליון, שאותו יכול לנגן רק מי שיודע לשתוק. ניגון זה איננו מורכב ככל הניגונים מתווים, צלילים ומקצב. הוא מורכב משתיקה, כיוון שהדרך אליו, אל האין-סוף, עוברת דרך החלל הפנוי. ומי שאיננו יודע לשתוק, נותר מרחוק ושר ניגונים רגילים, ומאמין. אך מי שיודע לשתוק, מי שיכול להאמין גם מתוך העדר ושתיקה, חוגר מתניו, קופץ לחלל הפנוי, ואותו ניגון של אין-סוף הופך רק עבורו לאור פנימי". [4]
וכעת נדמה שהעניין פשוט וכמעט אינטואיטיבי. יש מי שהשתיקה היא עבורו הפעולה החזקה ביותר. יותר מהמעשה או מהתפילה. לא מדובר בשתיקה של התעלמות או הימנעות אלא בשתיקה של התעלות, שתיקה הכרוכה בהתכוונות. במדרש בראשית רבה נאמר על רחל אמנו כי תפסה את "פלך השתיקה", את מכשיר השתיקה. גם את השתיקה, כמו את הטקסט, יש לטוות ולייצר. יש כאן ממד של הרפיה, של אמונה, של התכנסות, שרק מתוכה יכול לבוא השינוי: או שינוי של המציאות וסיום הסערה או קבלה של הסערה כמות שהיא, באהבה.
ועוד: במידה מסוימת נראה כאילו האדם הצועק מזמין עליו את הסערה, ואילו האדם השותק מנטרל את הסערה החיצונית בקטיעת "מעגל הקסמים" של ההיסטריה והובלה למקום של רוגע ושתיקה. ובעקבות שתיקת הנפש תידום הסערה.
השתיקה וההרפיה אינן רק ההנחיות החסידיות, הן גם ההנחיות המעשיות לנקלעים למערבולת: לא להתנגד לזרם הסחף אלא לשתוק ולהרפות, לתת למערבולת להקיא אותך.
רבי נחמן אינו סוליסט ומנוכר ואינו מבקש לדאוג לעצמו. הוא גם אינו מייחל לטביעת האנייה. הוא אינו רואה בשתיקתו אקט אקסקלוסיבי, בדלני, וגם לא אקט אישי. להיפך: הוא מזמין את כל החברים לצרת הסערה להשתתף באופן פעיל בשתיקה, לעלות לעומק רום השתיקה.

ואידך זיל שתוק.

_____________________________________________________________________

[1] תנ"ך, נביאים, תרי עשר.
[2] ויקרא רבה פרשה ד.
[3] אורות הקודש ח"ג, עמ' שד.
[4] ניגונו של האין-סוף. הרב איתמר אלדר, סיפור של ר' נחמן מברסלב ופשרו, בית המדרש הווירטואלי, ישיבת הר עציון תשס"ג, בתוך אתר דעת.
.