סיום האידרא זוטא
חייו של רבי שמעון בר יוחאי, הדמות המרכזית בזוהר, מסתיימים בגילוי סודות של אהבה. רגע המוות הופך לרגע שיא של חיים
כפי שמסופר בפתיחה לאידרא זוטא, ביום מותו רצה רבי שמעון בר יוחאי לגלות את הסודות הקדושים, ובסוף דבריו אמר כך:
המלכה הזאת, כשהיא מתחברת עם המלך, כל העולמות מתברכים ונמצאים בשמחת הכול. כמו שהזכר כלול בשלוש ומתחיל בשלוש כך הוא הכול. וכך הוא סיום כל הגוף והמלכה לא מתברכת אלא בכלל שלוש אלה שהם נצח הוד יסוד, ומתבשמת ומתברכת במקום שנקרא קודש הקודשים של מטה שכתוב "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" (תהלים קלג, ג) שהרי שתי דרגות הן למעלה ולמטה.
ולכן אין רשות לאיש להיכנס לשם מלבד הכהן הגדול, שמגיע מצד החסד. משום שלא נכנס לאותו המקום העליון אלא ההוא שנקרא חסד, ונכנס לקודש הקודשים, ומתבשמת הנקבה, ומתברך קודש הקודשים הזה לפני ולפנים, המקום הנקרא ציון. ציון וירושלים שתי דרגות הן, אחת רחמים ואחת דין. ציון שכתוב "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" (ישעיהו א, כז) וירושלים שכתוב "צֶדֶק יָלִין בָּהּ" (ישעיהו א, כא) כמו שפירשנו.
וכל תאוות הזכר אל הנקבה כאן הוא, ואנו קוראים לו ברכה, משום שמשם יוצאות ברכות לכל העולם, וכולם מתברכים. המקום הזה נקרא קודש, וכל קדשי הזכר נכנסים לשם, לדרגה הזאת שאמרנו. וכולם באים מהראש העליון של הגולגולת של הזכר מהמוח העליון שבו הם שרויים. וזורמת הברכה בכל איברי הגוף עד אלו שנקראים צבאות. וכל הזרימה שנוזלת מכל הגוף מתכנסת לשם, ולכן הם נקראים צבאות, שכל צבאות העליונים והתחתונים יוצאים שם. ואותה זרימה, אחרי שהתכנסה שורה שם בסוד היסוד הקדוש, כולה בהירה ולכן נקראת חסד, ואותו חסד נכנס לקודש הקדשים שנאמר: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהלים קלג, ג)
אמר רבי אבא: לא סיים הנר הקדוש לומר 'חיים', עד ששקטו מילותיו. ואני כתבתי. חשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי, ולא הרמתי ראשי, שלא יכולתי להסתכל מפני האור הרב. בינתיים הזדעזעתי ושמעתי קול הקורא ואומר: אֶרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁל֗וֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (משלי ג, ב) ושמעתי קול אחר: חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַ֣תָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִ֗ים עוֹלָם וָעֶד" (תהילים כא, ה).
כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא יכול איש להגיע אליו שהאור והאש סבבו אותו. כל אותו היום נפלתי על הארץ וגעיתי בבכי. לאחר שהלכה האש, ראיתי את הנר הקדוש, קודש הקודשים שהסתלק מן העולם, שהתעטף ושכב על ימינו, ופניו מחייכות.
קם רבי אלעזר בנו, לקח את ידו ונשק לו, ואני ליחכתי את העפר שתחת רגליו. רצו החברים לבכות, ולא יכלו לדבר. החלו החברים לבכות, ורבי אלעזר נפל על פניו שלוש פעמים ולא יכל לפתוח את פיו. אחר כך פתח ואמר: אבי אבי, שלושה היו וחזרו להיות אחד. כעת ינועו החיות שחסו בצלו ועופות השמיים שעל כנפיו ישקעו בים הגדול, והחברים שניזונו ממנו ישתו דם.
קם רבי חייא על רגליו ואמר: עד עתה היה הנר הקדוש משגיח עלינו, בזמן הזה אין לנו אלא לעסוק בכבודו. קמו רבי אלעזר ורבי אבא, נטלוהו במיטתו. מראה החברים היה בערבוביה, וכל הבית העלה ריחות טובים, ולא עסקו בגופתו אלא רבי אלעזר ורבי אבא.
באו בריונים ובעלי תריסים של כפר ציפורי מכפר ציפורי לקחת אותו להיקבר בכפרם, וגירשו אותם בני מירון וצעקו עליהם בהמונם, שחשבו שלא ייקבר שם אלא במירון. כשיצאה מיטתו מהבית הייתה עולה באוויר, ואש לוהטת לפניה. שמעו קול: היכנסו ובואו והתקבצו להילולה של רבי שמעון, "יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיהו נז, ב). כשנכנס למערה, שמעו קול במערה: "זֶה הָאִישׁ מַרְעִישׁ הָאָרֶץ מַרְגִּיז מַמְלָכוֹת" (ישעיהו יד, טז). כמה מקטרגים מושתקים ברקיע ביום הזה בזכותך, זהו רבי שמעון בן יוחאי, שאדונו משתבח בו בכל יום. אשרי חלקו למעלה ולמטה. כמה אוצרות עליונים שמורים לו, עליו נאמר: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג).
אנחנו נוהגים לחשוב על פטירתו של אדם כעל אירוע עצוב. סיפור עלייתו של רבי שמעון בר יוחאי מזמין אותנו לחשוב על הרגע הזה כשיא נשגב שבעקבותיו החלו יהודים לציין את יום פטירתם של צדיקים כיום של הילולה.
ביום פטירתו מגלה רבי שמעון בר יוחאי לבחירי תלמידיו סודות שלא גילה להם עד כה, כפי שמסופר בפתיחה לאידרא זוטא. הסודות שמונה רבי שמעון בר יוחאי הם בעיקרם תיאור ארוך של גוף האלוהות, תיאור שיכול להיקרא כסמל או כמטפורה לכוחות העליונים השולטים בעולם.
שיאו של התיאור שממנו הבאנו כאן בקצרה הוא תיאור גופני ורוחני כאחד, ולא הבאנו כאן אלא טעימה קטנה שעניינה האהבה שבין הזכר והנקבה המתוארת כחלק מהאלוהות. הבריאה מתוארת בדמותם של יחסים זוגיים המוצגים כמקור ההולדה, הברכה והשמחה שבבריאה.
אותה אנרגיית חיים מרוכזת מתמקדת בנקודה אחת, המתוארת בדרשתו של רבי שמעון בר יוחאי בפסוק "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהלים קלג, ג), אלא שרבי שמעון איננו מצליח לסיים את הפסוק ומוציא את נשמתו במילה חיים. החיים אוזלים מגופו ברגע של נהרה עילאית המשולה לרגע הפורקן של מעשה האהבה.
הניגוד בין הרגע שהוא שיא החיים לבין הרגע שבו אוזלים החיים מן הגוף הוא מרהיב ומזעזע כאחד. הרגעים שאחרי פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי מתחילים בתגובות עדינות וקשובות מצד תלמידיו, ובהם גם בנו, אך מייד אחריהם באים גם עימותים קשים ומכוערים בין תלמידיו בהשראת סיפור מדרשי על פטירתו של רבי שמעון בן יוחאי. המהירות שבה מפנה האהבה הגדולה את מקומה לזירת עימותים ממחישה את העצב שבמוות.
