הסיפור

בימיו של רבי פנחס מקוריץ יצא לאור סידור בנוסח האר"י. ביקשו תלמידיו של ר' פנחס, כי ייתן להם רשות להתפלל מסידור זה, והוא הסכים. אחר זמן באו החסידים אל הרבי וטענו כי מיום שהתחילו להתפלל בסידור האר"י איבדו הרבה מהרגשת החיות וההתלהבות שהייתה להם תמיד בתפילתם, עד שירדה מאוד איכותה של התפילה.
השיב להם ר' פנחס: "מעשיכם גרמו לכך, כי התאמצתם בכל כוחכם לכוון כוונות על פי שמות קדושים וצירופי אותיות על פי תורת הנסתר וקבלת האר"י. בשל כך שכחתם את העיקר – לייחד את לבכם להשם יתברך עצמו, באמת ובפשטות ובלב שלם. זִכרו את הנאמר בספרי הקבלה על שמותיו של השם – כאשר אין הקדוש ברוך הוא נוכח, נשארים הם כגוף בלי נשמה (תיקוני זוהר, דף יז עמוד ב)."

---

על הסיפור

רבי פנחס מקוריץ מלמד את חסידיו שגם מיסטיקה יכולה להיות חיצונית. ההתמקדות בייחודים הקבליים הובילה לאיבוד הכוונה הפשוטה. "רחמנא ליבא בעי" – אלוהים רוצה את הלב. כל עוד הכוונות הקבליות מנותקות מהלב, מהכוונה הפשוטה של המתפלל, הן חסרות משמעות מבחינה רוחנית. תפילתם של החסידים נפגעה כיוון שהם התמקדו במילים ושכחו את הלב, את הכוונה הפשוטה של תפילה לאלוהים.
בהקשר כללי יותר ניתן אולי לומר, כי ככל שאדם משתכלל והופך מקצועי יותר, כך הוא עלול לאבד את הפשטות והתמימות שליוו את מעשיו ולבו בעבר.