הסיפור

סיפר המגיד מקוז'ניץ:
בהיותי בן שבע למדתי כבר בישיבתו של רבי יחזקאל מאוסטרובצי. בימים הייתי יושב בישיבה ובלילות המשכתי את הלימוד לבדי בבית המדרש.
בליל חנוכה לא הניח לי אבי ללכת אל בית המדרש, כי חשש שאשחק שם בקלפים, כפי שרבים נוהגים לעשות בחנוכה.
אבל בביתי לא היה נר ולא ספר, ורציתי ללמוד. הבטחתי לאבי שאלך אל בית המדרש לזמן קצר, ולא אשהה בו אלא בזמן דלקתו של נר קטן שערכו שלוש מטבעות. אבל המלאכים נהנו מלימוד התורה והנר הקטן שבבית המדרש המשיך ודלק כל הלילה.
כיוון שראה אבי שעבר הזמן שהבטחתי לו ולא באתי, חשב כי עברתי על מצוותו ונמשכתי לשחק בקלפים. עם שחר שבתי לביתי ושכבתי על מיטתי. בא אבי, והכה אותי מכות נמרצות.
באותם רגעים ידעתי כי אם אומר לאבי כי למדתי כל הלילה, הוא יאמין לי, כי ידע שלא שיקרתי מעולם. אבל חשבתי: מוטב שאסבול פצעים נאמנים ולא אשתמש בכבוד התורה.

---

על הסיפור

בסופו של הסיפור הקשה הזה בוחר הילד להצטייר בעיני אביו כ"ילד רע" וכמי שעבר על הוראותיו המפורשות. הוא מעדיף להיחשד כרשע, ובלבד שלא ייתפס כצדיק. הוא אינו רוצה להשתמש בכבוד התורה, דבר הנתפס כגאווה וכשימוש תועלתני בתורה. הסיפור עוסק אפוא בצניעות הרבה שצריך לנהוג בה, ועד כמה ראוי לאדם – ובפרט מי שעוסק בתורה – להסתיר את הצלחותיו.
כך, למשל, הילד שבסיפור מודע היטב לעובדות – הוא אינו משקר לעולם, הוא נמשך בכל לבו אל הלימוד ולא אל משחק הקלפים, ואפילו נעשה לו "נס חנוכה" קטן משל עצמו והנר המשיך ודלק כל הלילה. ובכל זאת הוא אינו מתגאה בלימודו ואף בוחר להסתיר זאת.
מסר נוסף העולה מן הסיפור – אין לשפוט אדם בלי לבדוק קודם היטב את העובדות. האב חשד בבנו ובגלל זה הכה אותו באלימות קשה, כפי שהיה נהוג באותם הימים. אילו היה בודק היה מגלה כי בנו אף עולה בהרבה על ציפיותיו.
בסיפור מקביל המופיע בתלמוד, אחד מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא מקבל ממנו מזון כשהוא מחופש לעם הארץ, וכל זאת כדי שלא ליהנות מכבוד התורה. תחילה הצטער רבי יהודה על "שנתן פיתו לעם הארץ". כשנודע לו מה שאירע, הבין כי אין לשפוט אדם על פי הרושם הראשון בלבד, ולכן התיר לכל אדם להיכנס אל בית המדרש (תלמוד בבלי, בבא בתרא, דף ח עמוד א).