הסיפור

כשדרכו רגליו של החלוץ יהושע אלתרמן, מראשוני העלייה השנייה, על אדמת יפו, החליט בליבו שלא לעזוב לעולם את הארץ, ושלא לדבר לעולם שום שפה מלבד עברית. כשהחל לעבוד ביקב בזכרון יעקב בתור שוטף חביות, נאלץ להעמיד את שבועתו במבחן. אחד ממנהלי העבודה לא החמיץ שום הזדמנות ללעוג לאידיאליסט הצעיר והתעקש לפנות אליו דווקא ביידיש. אלתרמן מצידו, היה מעמיד פנים כלא מבין, וסירב לבצע את הוראות המנהל עד שמישהו תרגם אותן עבורו לעברית.
באחד הימים הטיל עליו מנהל העבודה למלא חביות ביין ופקד עליו ביידיש: 'עפן אוף דעם קראן', או 'פארמאך דעם קראן' – כלומר 'פתח את הברז' או 'סגור את הברז'. אלתרמן העמיד פנים שאינו מבין, ובנחת פנה אל המנהל בעברית – 'כן אדוני, מה רצונך?' 'פארמאך דעם קראן!' צעק המנהל בכעס. בינתיים היין המשיך להישפך עד שהחבית עלתה על גדותיה והיין ניגר על הרצפה. 'פארמאך דעם קראן!' איים עליו המנהל באגרופיו, תוך שהוא ממטיר על הצעיר העקשן מבול של קללות ביידיש ובערבית. אולם אלתרמן, רגוע ושליו, המשיך בשלו: 'מה רצונך? אינני מבין'. 'סגור את הברז, אדיוט!' צעק לבסוף המנהל בעברית, 'ואחר כך הסתלק ואל תראה כאן יותר את פניך'. אלתרמן חייך. 'עכשיו אני מבין' אמר, ועזב את היקב בתחושה של ניצחון.

---

על הסיפור

בראשית המאה העשרים העברית עדיין לא הייתה שפה מדוברת. רוב תושבי הארץ היהודים דיברו יידיש, רוסית או ערבית. פקידיו של הברון רוטשילד, שהיקב בראשון לציון היה בבעלותו, דיברו בעיקר צרפתית. הדיבור בעברית – ובייחוד ההתעקשות שלא לדבר שום שפה מלבד עברית – אפיין בעיקר את חלוצי העלייה השנייה: קומץ של צעירים חסרי כול, אידיאליסטים, מעט תמהונים, עקשנים, וגם לפעמים – כמו במקרה הזה למשל – בלתי נסבלים. לעיתים קרובות הם היו עניים ותלויים לחלוטין במי שסיפק להם עבודה. למרות זאת היו ביניהם כאלה שהיו מוכנים לוותר על העבודה הנכספת למען העיקרון. ייתכן שכל מהפכה מוצלחת זקוקה לאנשים כאלה, וייתכן גם שלולא אנשים דוגמת יהושע אלתרמן כולנו עדיין היינו מדברים יידיש.