הסיפור

מעשה בעשיר אחד, שהיה מרבה לנסוע לראות את פני הבעל שם טוב.
ולאיש העשיר הזה היה בן יחיד, טוב ומוצלח.
ביקש העשיר מהבעש"ט שבנו ישהה אצלו שלוש שנים, שבהן ילמד ממנו וממידותיו. בעבור זה שילם העשיר לבעש"ט כסף רב, ורק התנה את העניין בכך שבכל אותן שנים שבנו ישהה אצלו, ייקח הבעש"ט את הבן עמו לכל נסיעותיו.
בכל אותה תקופה לא נסע הבעש"ט לשום מקום, אך לקראת תום השנה השלישית ציווה הבעש"ט במוצאי שבת קודש להכין את מרכבתו למסע, ולקח עמו את הנער, כפי שהבטיח לאביו.
לפני חצות הלילה הגיעו לפונדק וחנו שם, וביקשו מבעל הפונדק חדר מיוחד בעבור הבעש"ט. מכיוון שהמקום היה מרוחק מאוד ממקום שבתו של הבעש"ט, אותו בעל פונדק לא הכיר אותו ולא שמע עליו, ואף על פי כן נתן לבעש"ט חדר מיוחד, והנער ושאר המלווים הוזמנו להתארח באולם הפונדק.
כשנכנסו לשם, התיישב הנער תחת השולחן בפונדק, והתחיל לשיר לעצמו חרש ניגון יפה.
גוי אחד ששהה באותו פונדק, התבונן בו והיה הילד טוב בעיניו. הלך הגוי לבעל הפונדק וביקש ממנו להזמין את הנער לשיר כדי שהוא עצמו יוכל לרקוד לצלילי שירתו, ואמר שבעבור זה הוא מוכן לקנות יין לכל אורחי הפונדק. פנה בעל הפונדק לנער וביקש ממנו שיואיל לשיר לאותו אורח, וכך הוא יוכל להרוויח ממכירת היין. ענה לו הנער: "אם יסכים הבעש"ט – אשיר."
נענה הבעש"ט לבקשה, והנער נעמד על השולחן בפונדק והחל לשיר.
פנה אליו הגוי ושאל אותו לשמו. השיב לו הנער ששמו מוֹשקֶה.
הגוי התחיל לרקוד, ואגב הריקוד קרא וצעק: "טָה מוֹשקֶה, אָה יָא אִיווָאן!", כלומר:
"אתה מושקה – אני איוואן!" וכפי שהבטיח לבעל הפונדק, הזמין יין לכל אורחי הפונדק. הנער הוסיף לשיר, וכעבור שעה או יותר ביקש הבעש"ט שיכינו את מרכבתם כדי שיוכלו לשוב הביתה, וכך עשו. ואותו נער שב לבית אביו.
חלפו השנים, הנער התחתן ונעשה סוחר גדול. באחת מנסיעותיו תקפו אותו גזלנים. כשביקשו להרוג אותו התחנן מאוד על נפשו, והגזלנים הסכימו לקחת אותו למנהיגם כדי שיכריע מה יהיה דינו.
כשהובא לפניו, זיהה אותו ראש הגזלנים מיד:
"האם שמך הוא מושקה?" שאל.
"כן," השיב.
ראש הגזלנים הוסיף ושאל: "האם אתה מזהה אותי?"
השיב לו מושקה בשלילה.
שאל ראש הגזלנים: "האם שכחת את אותו ערב בפונדק כשאתה שרת ואני רקדתי?"
"עכשיו אני נזכר," ענה מושקה, "אתה רקדת וצעקת: 'אתה מושקה ואני איוואן'…"
השיב לו ראש הגזלנים: "אם הצלחת להינצל ממוות ושכנעת את האנשים שלי שלא להרוג אותך אלא להביא אותך אליי – נראה שאתה בחור מוצלח." וכיוון שהדבר היה טוב בעיניו מאוד, החזיר ראש הגזלנים לעלם את כספו שנשדד, ואף הוסיף עליו עוד כסף רב ומתנות. הוא קרא לאנשיו וציווה עליהם ללוות את מושקה לדרכו, והזהיר אותם שלא יפגעו ולו בשערה אחת משערות ראשו.
אחר כך שב מושקה בשלום אל ביתו.

---

על הסיפור

הסיפור עוסק בכוחו של הבעש"ט, אולם בו בזמן עוסק גם בכוחו של הניגון, המחבר בין עולמות מנוגדים: יהודי וגוי, צדיק ורשע, טהור ומלוכלך, ילד ומבוגר, ואפילו עבר ועתיד. כל אלה רוקדים יחדיו על השולחן בכוחו של הניגון. הניגון הופך לשפה פנימית המחברת בין "איוַואנים" ו"מושקֶהלַך", כלומר בין זרים שבדרך כלל הניכור והשנאה שוררים ביניהם.
הניגון בסיפור מציל ממוות. היכולת להשמיע את שפת הניגון החודרת אל הלב מגשרת על פני תהומות של אלימות וניכור.

בזווית אישית

לא סתם הפך מושקה בבגרותו לסוחר גדול. מי שיש לו מפתח ללב של אנשים יוכל למכור להם גם סחורות. כושר השכנוע והכריזמה הם נחלתם של אמנים רבים, אבל אופן השימוש בהם הוא שמבדיל בין אמן לבדרן
כשהייתי מוזיקאי מתחיל, השתתפתי במופעי ענק שהתקיימו ביוזמת משרד התחבורה ונקראו ״הנוער ינהג אחרת״, או כפי שאני כיניתי אותם – ״תנו לחיות לנהוג״. ולמה הייתי ציני כלפי הקהל? כי הייתי בתחילת הדרך, ידעתי מה זה לכתוב שירים, לנגן עם חברים מוכשרים, אבל לא הכרתי את עולם ההופעות. לכן התופעה של אלפי אנשים שרוקדים ומבלים בזמן שאני שר להם שירים שכתבתי בדם לבי, דחתה אותי – עד כדי כך שחשבתי לעזוב את המקצוע. אני עדיין חושב שכתיבת שירים היא עיסוק ״גבוה״, וכדי להתעמק בו צריך לשבת במקום אחד ולעסוק ב״תורה״ כמו הבעש״ט בסיפור. אבל כדי שהשירים יגיעו לאנשים, זה לא מספיק. כאן צריך כבר להכיר את העולם של בתי המרזח. כשהייתי אמן מתחיל, לא הבנתי שגם שיר עדין בעל מסר מורכב, כדאי לו שיהיה מסוגל לתפקד בעולם ה״נמוך״, שבו אנשים יוצאים לבלות, והמסר האמנותי מגיע אליהם בעקיפין דרך השערים שפותחים לו היין והקצב.
מוזיקה היא סוס טרויאני. היא נכנסת ללב דרך הגוף ולא רק דרך השכל – וזה כוחה הגדול. כשהמוזיקה עובדת על כל הרבדים שבאדם, הגוף והנפש, אנחנו מגלים את המקום הגבוה ביותר שלנו, שהוא גם המאחד וגם המייחד אותנו: לכולנו יש גוף וצורך ביין אדום כדם ובכסף, שגם הוא נקרא בעברית ״דמים״, אבל המוזיקה מעוררת בנו גם את המקום הגבוה שבתוכנו ושם אנחנו ייחודיים, אנחנו איוואן או מושקה, ויש לנו גרעין אישיותי שהוא רק שלנו.

מאז ההלם הראשוני של ״תנו לחיות לנהוג״ יצא לי לנגן בהרבה מאוד פונדקים מודרניים והבנתי שלפעמים כשאנשים רוקדים ושותים בזמן שאני שר להם, זה לא אומר שהם לא מקשיבים לשיר אלא שבאמצעות היין, הקצב והשיר הם מקשיבים רגע לעצמם.
דמותו של מושקה מעניינת אותי כאמן מעוד סיבה: לא סתם הוא הפך בבגרותו לסוחר גדול. מי שיש לו מפתח ללב של אנשים, יוכל גם למכור להם סחורות וגם לשכנע שודדי דרכים לקחת אותו אל מנהיגם. כושר השכנוע והכריזמה הם נחלתם של אמנים רבים, אבל אופן השימוש בהם הוא מה שמבדיל בין אמן לבדרן. האמן משתמש ביכולות האלה לתכלית גבוהה – הוא לא סתם סלב שירתום את הכריזמה שלו כדי לעשות כמה ג'ובות מלהיות פרזנטור של שמפו. האמן האמיתי ילך בדרכו של מושקה. הוא ישאל את הבעש״ט אם לשיר או לא, או בנמשל – ירתום את הכוחות האמנותיים שלו כדי להוסיף רוח ולא חומר בעולם. נכון, בדרך יהיו רגעים מבלבלים: יח״צנים ירצו שתהיה ״מגניב״ ותספק איזו רכילות עסיסית לצד האלבום החדש, או נערה שתיגש אליך אחרי ״תנו לחיות לנהוג״ ותרצה ״להצטלם עם הזמר״, ובאותו רגע תבין שלא השירים עניינו אותה ותרגיש אוויל. אבל בדיוק ברגעים האלה כדאי שתפעל כמו מושקה: עלה לחדר המיוחד הרחוק מהמולת הפונדק, מקום שבו מתבודד הגורם ה״גבוה״ שהביא אותך הנה, ותתייעץ בו. ככה אולי תהפוך גם אתה לבעל שם טוב בתחומך ולא לסלב בשקל.
את הדרך המחשלת והמחכימה שעברתי בפונדקי ישראל בתחילת שנות האלפיים שום שודד לא יוכל לשדוד ממני. הרגעים האלה הם מהזיכרונות היפים ביותר שיש לי.