הסיפור

אמר רב המנונא: במשך זמן רב נמנעו המלך חזקיהו והנביא ישעיהו מלהיפגש זה עם זה. חזקיהו לא היה מוכן לבוא אל ישעיהו משום שחש כי אין זה מכובד שהמלך בכבודו ובעצמו ילך לביתו של הנביא, ואילו ישעיהו לא היה מוכן לבוא אל חזקיהו משום שחש כי אין זה מכובד שהנביא, שליח האל, יצטרך ללכת לארמון המלך. מה עשה הקדוש ברוך הוא בשביל לפשר ביניהם ולהפגישם? הביא ייסורים על חזקיהו, ואמר לישעיהו: לך ובקר את החולה. כך הלך ישעיהו אל חזקיהו בלי שחש כי מחל על כבודו.
כאשר הגיע ישעיהו אל חזקיהו, ניבא לו כי לא יקום מן החולי והוא עתיד למות במהרה: 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה' (מלכים ב, כב, א). אך לא רק את מותו ניבא ישעיהו לחזקיהו, הוא גם הודיע לו שלאחר מותו אף לא יגיע לעולם הבא, ומשום כך כפל את דבריו: 'מת אתה' בעולם הזה; 'ולא תחיה' – אפילו בעולם הבא.
שאל חזקיהו את ישעיהו: מהו חטאי הגדול?
אמר לו ישעיהו: חטאך הוא שנמנעת מפריה ורביה, ולכן אין לך צאצאים העשויים לרשת את מלכותך.
אמר חזקיהו: לא העמדתי צאצאים מפני שחזיתי ברוח הקודש את העתיד, וראיתי כי עתידים להיוולד לי ילדים שאינם ראויים למלוכה!
אמר לו ישעיהו: מה לך אצל מסתורי האל? עשה את המוטל עליך, והאל יחליט כיצד לנתב את העתיד כפי שהוא רואה לנכון!
אמר לו חזקיהו: אני מקבל את דבריך. הב לי אפוא את בתך ואנשא לה, וייתכן כי בזכותי ובזכותך יצאו ילדים ראויים.
אמר לו ישעיהו לצדקיהו: אין טעם בכך. כבר נגזרה עליך גזירת מוות ולא ניתן לשנותה.
אמר לו חזקיהו לישעיהו: בן אמוץ, כָּלֶה את נבואתך – וצא! כך מקובל אני מבית אבותיי: אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אסור לו להתייאש ולחדול מלקוות לרחמי שמיים.
מייד הסב חזקיהו את פניו מישעיהו אל הקיר הסמוך למיטתו, התפלל אל ה' ובכה בכי גדול (שם, ב-ג).
בעקבות תפילה זו, כך מסופר במקרא, אמר אלוהים לישעיהו שישוב לבית המלך ויודיע לו כי האל שמע אל תפילתו ואל בכיו, והחליט לרפא אותו ולהוסיף לו עוד חמש עשרה שנה לחיות (שם, ה-ו).

---

על הסיפור

במוקד סיפור זה עומדת סדרה של התנגשויות בין שני הכוחות המניעים את חיי האדם: הגורל הבלתי ניתן לשינוי שנגזר על האדם, ויכולת הבחירה החופשית המאפשרת לו לעצב את חייו כרצונו.
בתמונה הראשונה של הסיפור אנו צופים בהתנגשות המוסדית בין המלך לנביא, התנגשות החוזרת שוב ושוב במהלך סיפורי ספר מלכים. בעוד המלך הוא האחראי לנווט את העם בין משברי ההיסטוריה ולהכריע כיצד יש לפעול, הרי שהנביא מביט אל ההיסטוריה מלמעלה ומייצג את הגורל האלוהי המחייב את המלך. בנקודה זו עומדים הכוחות הללו זה מול זה בשוויון כוחות, ואף אחד מהם אינו מוכן להיכנע לחברו.
אולם בהמשך הסיפור מתגלה כי מצב העניינים מורכב הרבה יותר. מתברר כי מעשיו של חזקיהו המלך עצמו מוּנעים מחישובי גורל: חזקיהו בחר שלא להעמיד צאצאים, ובכך להשמיד למעשה את שושלת המלוכה העתיקה שאליה השתייך, משום שחזה כי גורלו הוא שבניו יהיו בלתי ראויים. חזקיהו נכנע לגורל, ודווקא משום כך הוא מקבל עונש, והנביא מבשר לו את גזירת מותו – גורל שאינו ניתן לשינוי.
בנקודה מכרעת זו חל היפוך דרמטי ומרתק בליבו של חזקיהו: הגזירה המטלטלת שהוטלה עליו מלמד אותו כי כניעתו לגורלו היא אסורה בתכלית, ודווקא משום כך הוא מבין כי אסור לו להאמין בגזירה בלתי ניתנת לשינוי זו. בקריאתו רבת העוצמה לנביא "כלה נבואתך וצא!" מבטא חזקיהו את הבעייתיות של מוסד הנבואה, העשוי לחנוק את החירות האנושית ואת הרחמים האלוהיים גם יחד, את האפשרות של חיים שאינם נכנעים לגורל הצפוי. כך, דווקא פגישתו של המלך עם הנביא ועמידתו אל מול הנבואה המחרידה, דווקא הן מאפשרות למלך להשתחרר מעריצותה של הנבואה ולשוב ולאחוז בחירותו.