הסיפור

בתקופת שהותו של רבי לוי יצחק בעיר בַּרדיטשוֹב, נהג לדרוש מדי פעם בבית הכנסת. באותה עת, הזדמן לברדיטשוב למדן מופלג מארץ ליטא, "ליטְווַאק", והיה לומד תורה בבית המדרש, ויהודים רחמנים היו מפרנסים אותו.
פעם אחת, כאשר בא ר' לוי יצחק לדרוש בבית הכנסת, באו כל הלמדנים ותלמידי החכמים לשמוע את הדרשה ובא גם הליטְווַאק ביניהם.
באמצע הדרשה שנעשתה בדרך הפלפול, קרב הלמדן הליטאי אל הרבי, והקשה קושיה גדולה.
פנה ר' לוי יצחק אל הליטוואק ואמר: "שלום עליך, יהודי. מהיכן אתה?"
– "מאחת מערי ליטא," השיב האיש.
אמר הרבי: "הואל נא לבוא עמי אל ביתי, ונעיין יחד בשאלה ששאלת."
סבורים היו הקהל כי קשה היה הדבר לר' לוי יצחק שישאל אדם שאלה בפומבי, באמצע הדרשה, כי אין זו דרך ארץ. אחר כך לא הוסיף הרבי לומר דבר, והליטוואק לא בא עמו אל ביתו.
לא חלפו ימים רבים, ושוב אירע כבתחילה, שבא הליטוואק באמצע הדרשה והקשה קושיה. גם בפעם הזאת לא הלך עם הרב אל ביתו, אלא נסע לדרכו בלי שקיבל מענה על שאלתו.
כעבור זמן מה, נסעו כמה חסידים מברדיטשוב אל רבי ברוך ממֶז'יבּוּז' וסיפרו לו איך שליטוואק אחד הציק לרבם בקושיות באמצע הדרשה. שאל ר' ברוך: "האם האיש הוא 'למדן' ותלמיד חכם?"
– "גאון גדול הוא," השיבו החסידים.
אמר להם ר' ברוך: "אם יבוא אלי הליטוואק לא ידע ללמוד עוד כלום."
באו החסידים אל ביתו של הלמדן הליטאי ואמרו לו: "דע לך, שיש צדיק בעיר מז'יבוז' ושמו ר' ברוך. ואף שאינו למדן כמו ר' לוי יצחק, אמר לנו רבי זה, כי אם תבוא אליו, לא תוכל ללמוד כלל."
שאל הליטוואק: "ואם אינו יודע ללמוד – מדוע קוראים לו 'רבי'?"
– "יודע הוא ללמוד בספר הזוהר," השיבו החסידים.
בקי היה הליטוואק בכל חלקי התורה וגם בספר הזוהר. בחר לו מאמר אחד מספר הזוהר, ונסע למז'יבוז' אל רבי ברוך, כדי לשאלו שאלות וקושיות.
כשהגיע אל מז'יבוז' הודיעו לר' ברוך על בואו, וציווה הרבי להכניסו אליו. כשבירכו הרבי בברכת שלום, ראה הליטוואק, והנה ספר הזוהר פתוח לפני הרבי באותו המאמר שחשב לשאול עליו את קושיותיו.
"אולי מקרה הוא," חשב הליטוואק.
והנה פנה אליו ר' ברוך ושאל: "יודע אתה ללמוד?"
"כן," השיב.
"ומה למדת?" הוסיף הרבי.
"גמרא עם פירושי ה'תוספות' וה'רי"ף', וגם ספר 'ארבעה טורים' ו'משנה תורה' שכתב הרמב"ם, וגם ספרא וספרי ותוספתא," ענה הליטוואק.
"וגמרא, יודע אתה ללמוד?" שאל הרבי.
חשב האיש כי הרבי לא שמע את תשובתו הראשונה, וענה: "כמובן."
"אם כך," אמר לו ר' ברוך, "ענה לי על שאלה מן הגמרא:
במסכת נידה מסופר, כי כאשר נמצא התינוק במעי אמו נר דלוק על ראשו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה. אך כשמגיעה שעתו לצאת לאוויר העולם, בא מלאך וסוטר על פיו ושוכח התינוק את כל התורה שלמד (תלמוד בבלי, נידה, דף ל עמוד ב).
וקשה הדבר: מדוע מלמדים אותו את כל התורה, אם אחר כך משכיחים אותה ממנו? או שלא ילמדו אותו מלכתחילה, או שילמדו ולא ישכיחו!"
שתק הליטוואק ולא ידע מה להשיב.
אמר ר' ברוך: "אתרץ לך את הקושיה. אך תחילה יש להבין, מדוע ברא ה' את המידות הרעות? מה התועלת בהן?
למשל השכחה – הלוא תכונה רעה היא, ומה תועלת יש בה? אלא שעל כך אמרו חכמינו, כי אילולא הייתה שכחה בעולם היה העולם חרב. כי תמיד היה האדם זוכר שימות, ולא היה בונה בית ועוסק במשא ומתן. לכן נטע הקדוש ברוך הוא באדם את השכחה. ואם כך, הרי שישנם שני מלאכים – אחד הוא המלמד את התינוק תורה, ואינו מתכוון שישכח התינוק. אך מלאך אחר יש, והוא הממונה על השכחה – הוא הסוטר לתינוק על פיו. אלא שמלאך השכחה – כולו שכחה. ועל כן, ייתכן שהוא עצמו שכח את תפקידו ולא סטר לך. אבל יכול אני לעשות זאת במקומו. כעת – קרא נא את המאמר מן הספר.
פתח הליטוואק את פיו והתחיל קורא את המילים הראשונות ממאמר הזוהר: "תא חזי". אך כשאמר את המילה השנייה, כבר שכח את המילה הראשונה שקרא.
כשיצא האיש מבית ר' ברוך, כבר שכח את כל תלמודו ונעשה "עם הארץ" בור ופשוט. שמש בית הכנסת היה כל ימיו, והיו הכול צוחקים ובזים לו.

---

על הסיפור

הרקע לסיפור הוא המתח בין החסידים – שלא נתפסו כתלמידי חכמים – ובין המתנגדים, שראו בהיותו של האדם "למדן" ובקי בתורה את הערך החשוב ביותר. ליטא הייתה מעוז המתנגדים, עד שהכינוי "ליטאי" – "ליטוואק" ביידיש – הפך כינוי כללי למתנגדי החסידות.
הליטאי שבסיפור אינו רק מתנגד לחסידים, אלא מנסה באופן פעיל להכשיל את מורי החסידות ולהקשות עליהם קושיות בחלקי התורה השונים, כדי להוכיח את בורותם. מבחינתו, לא ייתכן כי אדם שאינו "למדן" יהיה רבי ומורה רוחני.
מן הסיפור עולה כי גאונותו של הלמדן אינה אלא גאווה ושחצנות, הנובעת גם מ"פגם" שיש בו – הוא אינו שוכח דבר. הזיכרון המופלא שלו אינו אלא חיסרון, והוא שהביא אותו לגאווה ושחצנות. ר' ברוך "מסייע" למלאך השכחה וגורם לאיש לשכוח את התורה שלמד.
הסיפור מלמד כי לעתים עדיפה אי הידיעה או השכחה על פני הידיעה והזיכרון – אם אלו מביאים את האדם לתחושות שליליות או לגאווה.
החסידות, ככלל, הדגישה את מידות הנפש הטובות על פני הידענות בתורה.
באופן כללי, פעמים רבות ידענות מופלגת אינה רק יתרון, ומתלווים אליה חסרונות וקשיים אישיים וחברתיים.