הסיפור

לרבי ישמעאל בן רבי יוסי היה אריס, אדם שעיבד את אדמתו ובתמורה קיבל חלק מן היבול.
בכל ערב שבת נהג האריס להביא לרבי ישמעאל סל עם פירות מאדמתו.
יום אחד הביא האריס את סל הפירות ביום חמישי.
אמר לו רבי ישמעאל: מה נשתנה השבוע שהקדמת ביום?
אמר לו האריס: דין יש לי היום, ואמרתי בליבי שאגב דרכי אביא לך את הסל ותעסוק בדיני.
לא קיבל ממנו רבי ישמעאל את הפירות ואמר לו: פסול אני מלשפוט בדינך.
הושיב רבי ישמעאל זוג חכמים אחרים ודנו במשפטו של האיש.
בעודו מביאו לדין ובחזרתו, חשב רבי ישמעאל על דינו של האריס: אם רצה – יכול היה לטעון כך וכך, ואם רצה – יכול לטעון כך וכך.
אמר רבי ישמעאל: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! אני לא נטלתי את הסל, ואילו נטלתי – משלי נטלתי, ועדיין אני נוטה לטובתו! ואם אני כך, מקבלי שוחד – על אחת כמה וכמה.

איש אחד הביא לרבי ישמעאל בן אלישע הכהן צמר מ"ראשית הגז", שהיא מתנת כוהנים מהתורה.
שאל אותו רבי ישמעאל: מהיכן אתה?
ענה האיש: ממקום פלוני.
שאל רבי ישמעאל: וממקום זה עד לכאן לא מצאת כוהן אחר לתת לו את הצמר?
אמר לו האיש: דין יש לי היום, ואמרתי בליבי שאגב דרכי אביא לך את הצמר ותעסוק בדיני.
אמר לו רבי ישמעאל: פסול אני מלשפוט בדינך. ולא קיבל ממנו את הצמר.
הושיב רבי ישמעאל זוג חכמים אחרים ודנו במשפטו של האיש.
בעודו מביאו לדין ובחזרתו, חשב רבי ישמעאל על דינו של בעל הצמר: אם רצה – יכול היה לטעון כך וכך, ואם רצה – יכול לטעון כך וכך.
אמר רבי ישמעאל: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי את הצמר מבעל הדין, ואילו נטלתי משלי נטלתי, ועדיין אני נוטה לטובתו! ואם אני כך, מקבלי שוחד – על אחת כמה וכמה.

---

על הסיפור

בני זוג יודעים עד כמה מתנה של בן או בת הזוג משמחת למרות שחשבון ההוצאות הוא משותף. השוחד פועל לא רק על הצד רודף הבצע של האדם, אלא גם על תחושת הכיבוד והאהבה. כאשר אחרים נותנים לנו משהו, גם אם זה משלנו או משהו שמגיע לנו, אנחנו מרגישים בעלי ערך.
המבנה והנוסח של שני הסיפורים שבפנינו זהה. שני חכמים בעלי השם המשותף אלישע, הידועים כדיינים ישרים שמתרחקים משוחד (כמתואר בתלמוד, מכות כד א), מקבלים במתנה משהו שלפי הדין שייך להם: במקרה הראשון סל פירות משדהו, ובמקרה השני – הצמר הראשון שנגזז מהכבשים שיש לתת כמתנה לכוהנים.
בשני הסיפורים מסתבר שגם בלי שהם הסכימו לקבל את המתת, עצם ההצעה עלולה הייתה לגרום להטיית הדין.
מה מוסיף לנו צירוף הסיפורים, מדוע לא די באחד? המקרים אינם זהים: במקרה הראשון הדיין קיבל מרכושו מה שממילא היה מקבל, והרווח שלו היה רק בהקדמת היום. במקרה השני – הצמר היה יכול להגיע לכוהן אחר, אך כאן זהו דבר מצווה ובקבלתו הכוהן מזכה את הנותן בשכר מצווה. השילוב של שני המקרים מבהיר ששני התירוצים השכיחים שבאמצעותם היו יכולים הדיינים לתרץ לעצמם למה אין זה שוחד – לא רלוונטיים, וכל טובת הנאה עלולה להטות את הדין.