משל השיכור והפיכח
משל זה מעמת את הקוראים עם היתרונות והכשלים בראיית המציאות כהווייתה. מה ההבדל בין סבל לאטימות, בין תודעה לשכחה ובין פיכחות לשכרות?
סיפר הבעש"ט משל:
ביער אחד שכנה חבורת שודדים, והייתה סכנה גדולה לעבור בו. פעם אחת הלכו שניים ביער, אחד שיכור והשני פיכח. תפסו אותם השודדים, גזלו את כספם, הכו ופצעו אותם ולא השאירו להם אלא את נפשם בלבד. אחר כך המשיכו השניים בדרכם ופגשו אנשים שבאו לקראתם.
כמה מן האנשים שאלו את השיכור: "האם בטוחה הדרך ביער או לא?" ענה להם השיכור כי אין כל חשש וסכנה ביער. "אם כן, מה הם סימני המכות, החבורות והפצעים שעל גופך?" שאלו האנשים. על שאלה זו לא ידע השיכור להשיב.
אחרים הפנו את אותה השאלה אל הפיכח. מובן שהוא הזהיר אותם וסיפר להם על הגזלנים, ואף הציע שיצטיידו בכלי נשק, שלא יעצרו בדרך ושיעברו את היער במהירות.
א. השיכור אינו מודע למכות שקיבל. האם זה יתרון השיכור על פני הפיכח?
הנמשל מבהיר שאלו המעדיפים את הנאות העולם הזה אינם מבינים שהעדפה כזאת מסוכנת ופוגעת. הפיכח מודע לסכנות ומבין כיצד לעבור את היער – את העולם הזה ופיתוייו. במובן רחב יותר, אדם שמצב התודעה שלו איננו בהיר ומודעותו נמוכה, מודע פחות לחסרונותיו ולקשייו, ולכן סובל פחות. ולמרות זאת עדיף להיות פיכח. עדיף לחוש את המכות כדי לדעת להיזהר, כדי להשתדל להימנע מהן בעתיד, ולא פחות חשוב – כדי ללמד אחרים ולמנוע מהם את הכישלון.
ב. גרסה קדומה נוספת של הסיפור מופיעה בספר דברי משה (תקס"א). בגרסה זו מחבר המשל הוא רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעש"ט, והמשל עוסק בנושא אחר – מהירות התפילה. על פי גרסה זו, השיכור הלך לאט ולכן נתפס בידי השודדים. אולם מי שממהר בעשיית המצוות ובתפילה לא ייפול בידי "המחשבות הזרות" ויצר הרע.
הפיכחות היא היכולת להרגיש את המציאות. השכרות לעומתה היא מצב שבו האדם שרוי בשקר, ואפילו אי אפשר לומר ששקר השכרות איננו מכוון. הפיכח רגיש וסובל בעולם הסבל ייתכן שלשיכור יש יתרון על פני הפיכח, אבל כשהעולם שפיר – השיכור לא יידע לראות את המציאות וייוותר בחשכה.
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
איך ייתכן ששני אנשים ייכנסו לאותו מקום, והחוויה שלהם תהיה הפוכה לחלוטין? הכל תלוי בנקודת התפיסה שבה הם מסננים את עולמם – אם כניעה ליצרים או מלחמה בהם
המילה הראשונה בסיפור, על פי המקור, היא המילה "משל". שוב אנו נחשפים לסיפור שמספר הבעש"ט, שהוא בעצם משל. מילה פותחת זו תפקידה להכין את הקורא שלסיפור רובד סמוי – וכי עליו להיות ער לכך עוד טרם הוצג. בדרך כלל המשל פועל כמשרתו של הנמשל, ולכן הבנת הנמשל היא המטרה העיקרית. המילים הבאות הן "שהיה מעבר דרך יער מושב ליסטים", והשאלה שהקורא אמור לשאול את עצמו: ומה עכשיו? האם עכשיו אין מעבר שכזה? כי המשל, כשהוא מפסיק להיות רלוונטי, מאבד את מְשָלִיוּתוֹ, ולכן התשובה לשאלה היא: מה שהיה – הווה ויהיה. המעבר דרך היער ומושב הליסטים אינו אלא המציאות האובייקטיבית והאמת הקיומית שבהן אנו חיים. המילה "יער" מרמזת לעולם הבלבול, לכוחות האפלים, ליצרים ולשאר פיתויים. יער זה הוא יער מסוכן, ואין ברירה אלא לעבור דרכו. אלה השולטים ביער, שהרובד הסמוי שלו הוא העולם הזה, הם יצורים אלימים, גזלנים, שכל מטרתם לשדוד מהאדם את רכושו. גם כאן יש להזכיר שרכוש ברובד הסמוי הוא האישיות, והגזלנים אינם אלא היצרים.
אל היער נכנסים שניים – אחד שיכור ואחד פיכח, שני טיפוסים מייצגים: השיכור מייצג את הכניעה ליצרים, והפיכח את המאבק עמם. השְנִיוּת והפירוד הקיימים בעולמנו (שיש בו טוב ורע, אהבה ושנאה, יום ולילה וכן הלאה) באים לידי ביטוי במשל זה באמצעות שני אנשים בעלי תכונות מנוגדות – שיכור ופיכח. הכוחות האפלים הנמצאים ביער פוגעים בשניהם ומשתלטים עליהם ואינם משאירים להם דבר מלבד חייהם. במצב חבול ועלוב זה יוצאים השניים מהיער ופוגשים אנשים רגילים השואלים אותם בערך כך: נו, איך היה שם? איך עברה עליכם הדרך? הם שואלים את השאלות האלה מפני שגם הם היו או יהיו באותו "שָם", הלא הוא היער.
האנשים פונים אל השיכור ונענים בתשובה פסטורלית. לדידו לא היה כלל סבל, כאב או ייסורים, לא היה שום רע. אבל בין תשובתו הפסטורלית למצבו הפיזי קיים פער גדול, והשיכור אינו יודע באמת מאין בא. הוא חסר רגשות וחסר הרגשות. החוויה הפסטורלית אינה מעידה אלא על אטימות וכסילות ולא על שמחה מודעת. השיכור חי ללא תודעה וללא זיכרון. היער כיסה את תודעתו ובלע אותו, וכך נותר עם גופו חסר זהות אנושית. הפיכח לעומתו הוא ההפך הגמור: הוא יצא מהיער מתוך הכרה שהייסורים, הדאגה והכאב הם הכרח העולם הזה, עולם רע ומר שקל לאבד בו את הזהות. זו הסיבה שהוא מזהיר את האנשים הפונים אליו ומדריך אותם: היות שהמעבר ביער הוא הכרח, עליהם לצאת מוכנים ומצוידים בכלי לחימה, כי רק כך יוכלו להתמודד עם הגזלנים.
בחלקו השני של הסיפור מפרש הבעש"ט את הנמשל: השיכור הוא הרשע, הפיכח הוא הצדיק, הליסטים הם יצר הרע, והיער, אף שאין הבעש"ט אומר זאת, הוא כפי הנראה העולם הזה.
אם רוצים, אפשר לגשת אל המשל בדרך הפוכה ולנסות לפרשו פירוש ניהיליסטי, שדווקא השיכור מתגלה כפיכח: הוא אופטימי, שלם עם הטבע, מתכחש לסבל ומבטל אותו, ויש לו שמחת חיים. מנגד – חייו של הפיכח אומללים: הוא סובל ודואג תמיד, נלחם במציאות המרה וחי חיי צער. אבל דיאלקטיקה הפוכה זו מתבטלת מיד עם הזכרת העולם הבא, כי גם בעולם הבא, שהוא העולם המתוקן, יישארו השניים שני הפכים, הפיכח יבוא לעולם הבא פיכח, והשיכור יבוא שיכור. ואני מרשה לעצמי לומר שהשיכור יבוא לעולם הבא ללא תודעה, ולכן לא יבחין במציאות החדשה ולא יראה את היופי מסביב; ואילו הפיכח, שסבל ודאג, יביט ויכיר וייהנה, והיער יהפוך עבורו לעיר של מעלה.
