הסיפור

"וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (תהלים סב, יג) – קשה להבין פסוק זה, שהרי אם משלם אלוהים לאיש "כְּמַעֲשֵׂהוּ", כפי מעשיו, הרי שאין זה "חסד" אלא צדק ומידת הדין. הסביר רבי ישראל מרוּזִ'ין את הפסוק על ידי משל:
מעשה בסוחר עשיר שנסע למרחקים. כשחזר הסוחר הביא עמו מנורה טובה ויקרה ותלה אותה בביתו. הזמין הסוחר אומן שיעשה לו מנגנון הקבוע בקיר, שעל ידי חבל יוכלו להגביה או להנמיך את המנורה בכל עת שירצה.
פעם אחת בא עני לביתו של הסוחר לבקש נדבה, והסוחר לא היה באותה העת בחדר שבו הייתה המנורה. עני פשוט זה לא נתן את דעתו על המנורה היקרה, אולם החבל שעל הקיר מצא חן בעיניו. לא ידע העני כי החבל קשור אל המנורה, וכיוון שלא היה בחדר איש, לקח סכין מכיסו וחתך לעצמו מן החבל. מיד נפלה המנורה היקרה ונשברה בקול רעש נורא. שמע הסוחר את הרעש ובא אל החדר. גם בני ביתו והמשרתים הגיעו מבוהלים וראו כי נשברה המנורה הנפלאה, זו שאין כמותה בכל המדינה. הביטו בני הבית לראות מה יעשה הסוחר, בעל הבית, לעני זה ששבר את המנורה במו ידיו. והנה, פנה בעל הבית אל העני והסיר את כובעו של העני מראשו.
כשראו זאת בני הבית והמשרתים, צעקו ואמרו לו: "איך ייתכן! האם על נזק כה גדול תיקח מהעני רק את הכובע? הלוא שוויו אינו אלא שתי פרוטות!"
השיב בעל הבית: "יודע אני שכוונת העני לא הייתה לעשות נזק גדול כזה, וכל רצונו היה לקחת מעט מן החבל. הרי עני שכמותו אינו מסוגל להשיג בדעתו את שווייה של המנורה. ובכן, החבל שלקח שווה שתי פרוטות – כמו הכובע שלקחתי מראשו."
"כך גם אנו" – הסביר הרבי מרוז'ין – "כשאדם חוטא הוא פוגע ושובר את העולמות העליונים, אבל כוונתו רק להשיג תענוג קטן של עבֵרה. חסד גדול הוא שהקדוש ברוך הוא 'מְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ' – ודורש גמול רק לפי מעשה העבֵרה הקטן, ולא לפי הנזק הגדול שגרם בשל כך. האם יש חסד גדול מזה?"

---

על הסיפור

ר' ישראל מרוז'ין מלמד במשל שלפנינו זכות על האדם וחטאיו הקטנים. שגיאותיו וחטאיו של האדם גורמים לעתים לתוצאות חמורות מאוד. ובכל זאת, מידת החסד מאפשרת לנו לשפוט את האדם בעין טובה ולומר, הרי לא לכך התכוון החוטא.
העני שבמשל לא הבין את הקשר שבין החבל למנורה. מבחינתו הוא גנב חתיכה קטנה של חבל. בכך התגלתה תמימותו וקוצר הבנתו. זהו משל על עליבותו של הקיום האנושי, אולם דווקא ההכרה בעליבות זו מאפשרת חמלה, מחילה וחסד.
היכולת לסלוח קשורה בהבנת הטעות שעשה החוטא. הסוחר הצליח לסלוח לאורח העני, כי הצליח לצאת מזווית הראייה שלו, של מי שנפגע פגיעה קשה, ולהבין את זווית ראייתו של העני. על פי רבי ישראל, כך אף נוהג לעשות אלוהים.
באופן כללי יותר ניתן לומר כי היכולת להתעלם מן הפגיעה האישית, ולהבין את שיקוליו של הפוגע ואת הטעות שעשה, הם המפתח לסליחה ולוויתור.

בזווית אישית

הסוחר מתגלה בסיפור לא רק כבעל הבית של ביתו החיצוני, אלא גם כבעל בית (אדון) של ביתו הפנימי. תגובתו העדינה הופכת לחכמה אלוהית של שליטה עצמית
חוט של חסד משוך על סיפור זה, שתחילתו קושיה על פסוק הלקוח מתהלים ושני חלקים לו: הראשון משבח את הקב"ה שהחסד שלו. למה? התשובה בחלק השני: כי הקב"ה משלם לאיש כמעשהו. אבל אם הקב"ה משלם לאיש כמעשהו, איפה החסד? הרי התשלום שווה למעשה, ואין הקב"ה מתנהג לפנים משורת הדין.
רבי ישראל מרוז'ין הוא אחד מאמני הדְרוּש הגדולים ביותר בחסידות בכל מה שקשור לפירוש פסוקים מהמקורות. פעמים רבות הוא לוקח פסוק והופך את משמעותו לאטרקטיבית הרבה יותר משאנו מבינים לפי פשט הדברים. במשל זה הרישא הוא הפסוק מתהלים, שהוא כמו פסוק מתמטי (1=1) ולכן נוסחה זו אינה מעלה את פועלו של הקב"ה לדרגה שמעבר למציאות. איפה אם כן החסד, שהוא דילוג מעל המציאות? איך מסבירים, או מוכיחים, שבכל זאת אף על פי שהקב"ה משלם לאדם בשווה למעשהו, התוצאה היא אחרת מ- 1=1? רבי ישראל מרוז'ין מסביר זאת במשל.
ברובד הסמוי הסוחר בסיפור הוא הקב"ה, העני הוא האדם, המנורה היא העולמות העליונים, החוט הוא מה שקושר את עולמנו לעולמות העליונים, האומן הוא הצדיק, ובני ביתו והמשרתים של הסוחר הם הפמליה של מעלה. אם נחזור למשפט מתהלים, נמצא שעל שבירת המנורה הייתה תגובתו של הסוחר אמורה להיות הרס תחת הרס, או במילים יומיומיות, היה עליו לשבור את עצמותיו של העני. למה מחליט הסוחר לקחת רק את כובעו? הרי זה ממש כמו סצנה מתאטרון האבסורד.
תפקידו של המשל הוא להקרין על הנמשל, שהוא המטרה של סיפור זה, והוא לשבח את הקב"ה. אבל מה שמיוחד במשל זה הוא יכולתו לעמוד כסיפור עצמאי ללא הנמשל, כמו סיפור חסידי טוב, שיש בו בית וסלון ומנורה מיוחדת המאירה ומקשטת. אל הבית הוזמן אומן כדי לבנות מנגנון מיוחד שאפשר יהיה להעלות ולהוריד את המנורה לפי הצורך. אפשר ממש לדמיין את החדר המפואר של הסוחר העשיר ואת המשרתים המתרוצצים סביבו. הסוחר הוא סיפור הצלחה בורגני של המאה התשע עשרה, אדם הנמשך ליופי והדר, כמו שנמשך אליהם רבי ישראל מרוז'ין עצמו. והנה כמו על בימה של תאטרון, אל החדר המיוחד נכנסת דמות המייצגת את ההפך הגמור, עני בּוּר האדיש לכל היופי שסביבו. ראייתו גסה ותכליתית, הוא אינו מבחין בקשר שבין הדברים הנמצאים בחדר והוא גם חמדן, החומד את הדבר הפעוט ביותר שבחדר, את החוט. העני מוציא את סכינו (חפץ המאפיין את גסותו) וחותך את החוט. האסון קורה, והמנורה הנפלאה נשברת לרסיסים. אפשר לעצור כאן לרגע ולעמוד מול מבטו המבוהל של העני, באמצע החדר הגדול, לבדו. אל החדר נכנס הסוחר יחד עם בני ביתו ומשרתיו (המשקפים את האני הארצי והנמוך). הם נסערים ורוצים נקמה, ואילו הוא, הסוחר, עומד מול העני האומלל כבעל בית. מדוע שינה רבי ישראל מרוז'ין את תוארו של הסוחר לבעל בית? כאן באה לידי ביטוי יכולתו הספרותית ורגישותו האנושית העמוקה של רבי ישראל. מצד אחד עומדים מקורביו של בעל הבית ותובעים עונש חמור לזה שגרם הרס וחורבן, ומצד שני עומד בעל הבית שהתעשת לנוכח האסון ואינו לוקח מהעני אלא את כובעו (פריט לבוש קטן). הנה אנו נוכחים ברגע מפתיע שבו בעל הבית נעשה לא רק בעל הבית של ביתו החיצוני, אלא גם בעל בית (אדון) של ביתו הפנימי. תגובתו האצילית והעדינה (לקיחת פרט מזערי מאישיותו של העני) שנראית תחילה מגוחכת, הופכת לחכמה אלוהית של שליטה עצמית ויכולת הבחנה בין הנזק לסיבתו. החוט אינו אלא כערך הכובע, והכובע שעל ראש העני הוא ההפך מהמנורה היפה שהייתה על תקרת הבית. הסוחר שאיבד את המנורה מחזיק בידיו רק כובע, אבל הקב"ה רב חסד והוא יגמול גם לסוחר כמעשהו. לפי הבנתי, הדבר מתרחש כאשר באותו רגע הוא מעניק לסוחר מנורה של אנושיות שאין כמותה בכל המדינה.
כל הדברים שנאמרו על הסוחר הנפלא הם בכל זאת משל על מעשיו של הקב"ה, שחוט של חסד נמשך ממנו אל העולם, חוט שאין עשיר או עני שיוכלו לחתוך אותו בסכינם ולהותיר אותנו בעולם של חושך.