משיב נפש
העני שגר בשכנותו של רבי ייסא מצוי במצוקה ורבי ייסא מגיע אליו ברגע האמת. נפשו של מי עולה ונפשו של מי יורדת?
עני אחד גר בשכנותו של רבי ייסא.
איש לא שם לב אליו, והוא עצמו היה מתבייש להסתמך על אחרים.
יום אחד חלה.
נכנס אליו רבי ייסא, שמע קול שאמר: הינה נפש זו עולה למעלה ועוד לא הגיעו ימיה, אוי לבני העיר שלא נמצאו בהם מי שישיב את נפשו לגופו!
קם רבי ייסא, זרק בפיו מי גרוגרות של תאנים.
רטט עבר בפניו ושבה רוחו אליו.
ניגש אליו רבי ייסא ושאל מה התרחש.
אמר: חייך רבי, נפשי יצאה ממני והביאו אותה לפני כיסא הכבוד, ורצתה להישאר שם, אלא שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות אותך, והכריזו עליך שמזומן אתה להתעלות ברוחך ולהתחבר בחבורה הקדושה של רבי שמעון בר יוחאי, והכינו מקומות לך ולחבריך.
מאותו יום החלו בני עירו לשים לב אליו.
הסיפור נפתח בתיאור של רבי ייסא והעני כשני שכנים הגרים בסמוך זה לזה, אך מהר מאוד מתברר שכל אחד מהם לוקח בחייו של האחר חלק משמעותי בהרבה: נפשו של כל אחד מהם עוברת תהליך של ירידה או עלייה שמוסבר לנו, הקוראים, על ידי בת הקול או הכרוז השמיימי.
מן הצד האחד, רבי ייסא מסייע לעני להוריד את נפשו מן העולם העליון אל הארץ ומשיב אותו ממוות לחיים. הנפש עצמה אומנם מבקשת להישאר ליד כיסא הכבוד, אבל עלייתה מהווה כתם על אנשי העיר שלא השגיחו בעני, לא ראו אותו ולא סייעו לו ולמעשה נתנו לו למות.
מן הצד האחר, העני מביא את רבי ייסא לצאת מעצמו ולהשגיח באחר, ובכך מסייע לו להעלות את רוחו ממקום נמוך למדרגה גבוהה יותר. הכרוז השמיימי מכריז על הזמנתו של רבי ייסא אל המעגל הפנימי של החכמים בחבורתו של רשב"י, שהתרחשה בזכות יציאתו מעצמו והפניית תשומת הלב שלו כלפי העני.
הסיפור כולו עוסק בתשומת הלב: הוא נפתח בבני העיר שאינם שמים לב אל העני, ממשיך ברבי ייסא ששם לב אליו וכתוצאה מכך גם בשמיים שמו לב אל מעלתו שלו, ומסתיים שוב בתשומת הלב של בני העיר. את המשפט האחרון בסיפור המתייחס לתשומת הלב של בני העיר (ובלשון המקור: "מאותו יום היו משגיחים בו בני עירו") ניתן לקרוא בשני אופנים: קריאה אחת מתייחסת אל העני, ולפיה מאותו יום בני העיר שינו את דרכיהם והיו מתייחסים לאותו עני ומסייעים לו – קריאה אחרת מתייחסת על רבי ייסא ולפיה בעקבות המעשה היו משגיחים בו ומכבדים אותו.
