הסיפור

שני בנים היו לר' יצחק מווּרקי, ושניהם נודעו לימים כאדמו"רים חשובים: ר' דוד מאַמשינוֹב, ואחיו הצעיר ר' מנדל מווּרקי.
פעם אחת, בהיותם נערים צעירים, שיחק מנדל במשחק קלפים.
ראה אותו אחיו, דוד, וביקש להצטרף גם הוא למשחק. אולם מנדל סירב ואמר לו: "אם תוכל לומר את הדרשה שאמר אבינו בזמן הדלקת נר חנוכה, ארשה לך לשחק". שני הנערים לא נכחו בשעה שהדליק אביהם את נר החנוכה ודרש לפני החסידים, ולכן לא ידע דוד מה אמר אביו.
אמר דוד לאחיו: "איך אוכל לומר לך את הדרשה, וכי אתה יודע מה אמר אבא?"
מיד אמר מנדל את הדרשה.
הלכו שניהם אל אביהם וראו כי נכונים היו דבריו של מנדל הצעיר, וכי ברוח הקודש חזר מנדל על הדרשה של אביהם מילה במילה.
אז אמר האב למנדל הצעיר: "אם כך – באמת אתה ראוי שתשחק…"

---

על הסיפור

הסיפור הזה רומז כי ייתכן שמאחורי דברים שלכאורה נראים פשוטים ומובנים, יש לפעמים סוד ומשמעות נסתרת. תובנה זו קשורה בדמותו של ר' מנדל מוורקי, אדם שנתפס בחסידות כצדיק נסתר, וכמי שניהל כלפי חוץ חיים ארציים והסתיר את יכולותיו הגבוהות.
בסיפור מתואר מנדל הנער משחק בקלפים, אולם לפתע מתגלה כי יש לו כוחות נסתרים והוא יודע לחזור על מה שאמר אביו בלי ששמע אותו.
ר' מנדל מבטא את האפשרות כי יש קדושה נסתרת, שרק נראית כחולין. דבריו של האב, ר' יצחק מוורקי, נאמרו ברוח מבודחת וקלילה. אולם גם מילים אלו מרמזות שהמשחק ששיחק בנו הצעיר בקלפים אינו דבר של מה בכך, וכי עיסוק זה הכיל משהו נסתר, שרק אדם ראוי כר' מנדל רשאי לעשותו. בדרך זו, נבחר ר' מנדל להיות הדמות הקרובה יותר של האב וממשיך דרכו (ודרשתו), אף שאין הוא נראה ככזה.