משה רבנו נוסע בזמן
משה רבנו יוצא למסע בזמן בשביל לראות את עתידה של התורה, ובמסעו הוא נפגש בסדרה של שאלות שאין עליהן תשובה
סיפר רב יהודה בשם רבו, רב:
בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, ראה את הקדוש ברוך הוא כשהוא יושב וקושר כתרים לאותיות התורה.
אמר לו משה: ריבונו של עולם, מי הוא זה שבגללו אתה נאלץ להתעכב ולעשות מלאכה זו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אדם אחד יש בסוף כל הדורות – ועקיבא בן יוסף שמו, והוא עתיד לפרש את משמעותו של כל קוץ וקוץ שאני קושר לאותיות התורה, וללמוד מכל אחד מהם הלכות מרובות.
אמר לו משה: ריבונו של עולם, הראה לי את אותו אדם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חזור לאחוריך…
חזר משה לאחוריו, דילג באחת על אלפי שנים – והגיע אל בית מדרשו של רבי עקיבא. התיישב משה בשורה האחרונה בבית המדרש, בין צעירי התלמידים, ולא הבין דבר מן הנאמר שם.
נפלה רוחו של משה ותש כוחו.
המשיכו רבי עקיבא ותלמידיו בלימודם, וכאשר הגיעו לנקודה מסוימת שאלו התלמידים: רבי, דבר זה מניין לך? ענה להם רבי עקיבא: דבר זה הוא הלכה שאינה כתובה בתורה בפירוש, אלא נמסרה למשה בעל פה בהר סיני.
מייד התעודד משה ונתיישבה דעתו.
חזר משה ובא לפני הקדוש ברוך הוא.
אמר לו: אדם מופלא כזה יש לך בעולמך, ואתה נותן את התורה על ידי ולא על ידו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: שתוק, כך עלה במחשבה לפניי.
אמר לו משה: ריבונו של עולם, הראיתני את מעלת תורתו של רבי עקיבא. אנא הראיני את השכר שהוא עתיד לקבל בעקבותיה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חזור לאחוריך.
חזר משה לאחוריו, וראה ששוקלים את בשרו של רבי עקיבא באטליז כבשר בהמות לאחר שרצחוהו הרומאים באכזריות רבה.
אמר משה: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?
אמר לו ריבונו של עולם: שתוק, כך עלה במחשבה לפניי.
הסיפור מתאר את מסעו של משה רבנו אל העתיד, שם הוא נפגש עם שתי תמונות בחייו של רבי עקיבא: תורתו המופלאה, ומותו המחריד. מפגשים אלו מותירים את משה, וגם את הקוראים, מול השאלות הנוקבות הנובעות מן הפער בין מגעו של האדם עם הנצח ובין זמניותו; בין הגבהים האדירים שאליהם הוא עשוי להגיע ובין סופיותו הנוראה.
בחלק הראשון של מסעו מגלה משה שלמרות שהוא האדם שנבחר לעלות למרום ולקבל את התורה, הרי שאלוהים מעצב את התורה כך שתתאים לתבונתו של אדם אחר שיבוא 'בסוף כל הדורות', הלא הוא רבי עקיבא – גדול חכמי התורה שבעל פה. כאשר מבקש משה בסקרנותו לראות את עתידה של התורה הוא מגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא, ושם נחשף לעובדה המרה שהוא עצמו, מקבל התורה, כלל אינו מסוגל להבין את פרשנותו המבריקה רבי עקיבא לתורה. חולשת דעתו של משה נובעת הן מן העלבון האישי שלו – כאשר המנהיג הדגול מתגלה לפתע כמי שאינו מסוגל לעמוד בשורה אחת עם קטני התלמידים בבית המדרש העתידני, והן מן ההבנה שהתורה שהוא מוריד עתידה להשתנות לאורך השנים. אולם עלבונו של משה חולף כאשר הוא רואה כי תורתו של רבי עקיבא לא הפכה להיות תורה עצמאית, אלא היא מבוססת על תורתו שלו, וכי שמו עדיין עומד בבית המדרש כסמכות עליונה. כך מבין משה כי למרות שהאדם הוא יצור חולף הנטוע עמוק בזמנו שלו ואינו מסוגל לחרוג מגבולותיו, הוא עשוי בכל זאת לגעת בנצח – באמצעות ההכרה והכבוד שדמותו ומפעל חייו מקבלים בתודעתם של הדורות הבאים.
כעת מציע משה לפנות את מקומו לרבי עקיבא, העולה עליו בתבונתו ובכישוריו, ולהפוך אותו להיות נותן התורה. להצעה מלאת ענווה זו מגיב האל באופן מפתיע בתגובה קשה וחותכת: 'שתוק, כך עלה במחשבה לפניי'. כאן מבין משה כי גם רבי עקיבא, למרות גאוניותו הפלאית, אינו יכול לאחוז בתורה כולה, להכיל בדעתו את מכלול הקיום על רבדיו השונים. רק מחשבתו של האל – העומדת מעל להיגיון ומעל לשפה עצמה, עשויה לאחד בתוכה את מובניה השונים של התורה.
בתמונה הבאה, החותמת את הסיפור, פוגש משה את הפן הקשה ביותר והכואב ביותר של הזמניות וקוצר הדעת האנושית – הפער בין תורתו המופלאה של רבי עקיבא ובין מותו הנורא. תמונת בשרו של רבי עקיבא הנמכר בשוק מנכיחה באופן מזעזע את הטרגדיה של האדם, ואת השאלה הנוקבת של הצדק האלוהי העולה בעקבותיה: 'זו תורה – וזו שכרה'? שאלה זו, שהוסיפה להדהד בהיסטוריה היהודית לאורך דורות רבים, זוכה פעם נוספת לאותו מענה אלוהי: כפי שהתורה לעולם לא תהיה מובנת לחלוטין, תמיד תישאר עלומה, כך גזירת חייו ומותו של אדם עומדת מעל ההיגיון, ואין לאדם אלא לקבלה בשתיקה.
