משה והגדי
משה הצעיר רועה את צאן יתרו במדיין, ויכולות המנהיגות שלו מתגלות בדרך שבה הוא נוהג באחד הגדיים
כשהיה משה רבנו רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי.
רץ משה אחריו עד שהגיע הגדי למקום מחסה.
במקום של המחסה הייתה בריכה של מים והגדי עמד והחל לשתות ממנה.
כאשר הגיע אליו משה אמר: אני לא ידעתי שרצת מפני הצמא, אולי עייף אתה.
הרכיבו על כתפו והיה מהלך כך עד שחזרו למקום המרעה.
אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג את צאנו של בשר ודם, נשבע אני כי אתה תרעה את צאני ישראל.
רעיית הצאן מתרחשת במרחב פתוח שבו סכנות מרובות, והמינימום הנדרש מרועה הוא לשים לב לכל פרט מצאנו שלא יאבד. אך רועה טוב נדרש ליותר מכך – לרחמים. עליו לוודא שלא רק שכל צאנו איתו, אלא שהצרכים של כולם מסופקים. משה דואג להחזיר את הגדי התועה לעדר, אך הוא גם שם לב לסיבה שבגללה הגדי ברח ונושא אותו על כתפיו. חמלתו של משה התגלתה כבר כשהוא נזעק למראה הכאת אחד מאחיו בידי איש מצרי, ובעת נדודי ישראל במדבר היא גם מתגלה בתחינותיו אל אלוהים שיסלח לעם. חז"ל, שכבר יודעים שבזכות חמלה זו ניצל העם מחמתו של אלוהים, הם ששמים בפי אלוהים עצמו את חשיבות מידת הרחמים אצל מנהיג.
