מקפיד על כלה כחמורה
מָארִי סלימאן אלקארה מבקש לסייע בכל כוחו לאישה ענייה שמחתנת את בתה, ועל כן הוא נוטה להקל בדיני השחיטה. לשיטתו, הוא בעצם מחמיר גדול במצוות עזרה לאלמנה
האישה הענייה והאלמנה הייתה נסערת מאוד. בעוד יומיים תתקיים חתונת ביתה, שלכבודה שחטה את פרתה היחידה, ועכשיו השוחט אינו בטוח אם הבהמה כשרה. "זוהי הפרה היחידה שיש לי, ואם היא אינה כשרה – הרי אין לי מה להגיש לאורחים!"
בלב כבד ניגשה אל חכמי צנעא, היושבים בבירת תימן, וסיפרה להם את שאירע.
בדקו החכמים את הבהמה וכמעט כולם פסקו שהבהמה אינה כשרה, כולם, למעט מָארִי (מוֹרִי) סלימאן אלקארה, שהיה רבה הראשי של תימן ואב בית הדין בעיר.
הרבנים התווכחו עימו אך הוא עמד על דעתו ופנה לחפש בספרים.
לאחר שעה קלה חזר עם ספר פתוח והראה להם שיש פוסק שהתיר מקרה דומה,
אך החכמים לא השתכנעו והקשו עליו: "הרי מקובל אצלנו שצריך שני חכמים להכשיר דבר שהוא בספק!"
השיב להם מָארִי סלימאן אלקארה: "גם אני פוסק, ויחד אנו שניים!"
ענו כנגדו החכמים "מדוע אינך מחמיר במצב שיש ספק גדול כל כך בענייני כשרות?"
השיב להם מארי סלימאן אלקארה "אני מחמיר גדול! אני מחמיר בכספה ובכאבה של האישה הענייה."
יצאה האישה בלב שמח להכין את המטעמים לחתונת בתה.
לכאורה עמדתם של חכמי צנעא נכונה, גם כשדרשו צירוף של שני פוסקים חשובים שיקבעו שהבשר כשר ויתירו אותו, ואולי גם כשהעדיפו להחמיר כדי שלא ייכשלו בדבר הלכה ויאכלו חלילה בשר לא כשר.
ואולם מָארִי סלימאן אלקארה רואה את הדברים מזווית אחרת, והוא מבקש למצוא דרכים במסגרת ההלכה להתיר את הבשר של האישה הענייה שאין לה מה להגיש בחתונת בתה.
אף שמָארִי אלקארה מצא רק פוסק אחד חשוב שהקל במקרה דומה הרי הוא מחשיב עצמו ראוי להימנות גם עם קבוצת הפוסקים בעלי הסמכות שיש בכוחם להקל. העובדה שהיה רבה הראשי של תימן ואב בית הדין בצנעא, וכזה שנודע בבקיאות בכללי הדינים וההלכות אינה מבטלת את האפשרות שהחכמים שלצידו יחלקו עליו, ובה בעת מאפשרת לו להקל במקרה שהחמירו.
