מקטרתו של הרבי
למה לעשן? בעזרת משל על רובה של שודד אכזר מסביר רבי ישראל מרוז'ין את תפקידה של המקטרת שעישן ברגעים שלפני כניסת השבת.
בערב שבת בא רבי משה מקוּבּרין אל עירו של רבי ישראל מרוּז'ין. עם כניסת השבת לבש ר' משה בגדי שבת, והלך אל ביתו של הרבי מרוז'ין. כשנכנס, מצא את הרבי עומד ומקטרתו בידו, ועשן רב עולה ממנה, "כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן" (שמות יט, יח).
כשראה את האורח, פתח הרבי מרוז'ין וסיפר:
"מעשה באחד שהיה תועה ביער סמוך לכניסת השבת, ולא מצא את דרכו. לפתע ראה האיש מרחוק בית אחד, ונכנס אליו. כשנכנס, ראה כי אין זה אלא ביתו של שודד איום ונורא, ועל השולחן שלפניו מונח רובהו של השודד. חשב האיש, אם אברח יירה בי השודד ברובהו. אם אשאר כאן, גם זו סכנה גדולה. מוטב שאקח את הרובה שעל השולחן ואירה בו. אם אצליח ואהרוג את השודד – מה טוב. ואף אם לא אצליח, יתמלא הבית עשן מן הירייה וכך אוכל להימלט."
כשסיים הרבי את סיפורו, הניח את מקטרתו מידו ואמר: "שַבֶּעס", שבת שלום.
הדרך היחידה להינצל מן השודד היא להשתמש בנשק שלו כדי לחסלו. המקטרת, הדומה בחיצוניותה ובעשן היוצא ממנה לכלי ירייה, מזוהה על ידי רבי ישראל מרוז'ין כחפץ השייך לשודד אכזרי. אך דווקא זו הסיבה שהוא משתמש בה, כדי להיחלץ מאותו השודד.
נראה כי הסיפור עוסק ברעיון של ניצול הכוח והעוצמה שבדברים שליליים כדי להתגבר עליהם. ובמילים אחרות, לא תמיד הפתרון הוא "לברוח" מן הבעיות (מהשודד), ולעתים עדיף להיאבק בקשיים בכלים המתאימים לכך ובכוח המשתווה לכוח שבדברים השליליים.
עישון המקטרת ברגעים שלפני כניסת השבת עורר ודאי את תמיהתו של האורח, שציפה לראות את הרבי מתכונן לשבת בדרך "רוחנית" יותר. בעזרת המשל מסביר הרבי כי אולי בעזרת מעשה החולין של העישון הוא מכין את עצמו טוב יותר לקראת השבת. ההתגברות על החומר וההתנתקות ממנו שמסמלים את השבת, נעשים דווקא באמצעות תעתוע, שבו הרבי כאילו משתף פעולה עם עולם החולין והחומר.
בקריאה פשוטה נראה כי האדם הבורח מן השודד הוא הרבי מרוז'ין המשתמש במקטרת. עם זאת, ייתכן כי האדם שבמשל מזכיר דווקא את האורח – שניהם נכנסים אל הבית בדקות שלפני השבת, ומוצאים בו קנה "רובה-מקטרת". קריאה זו מוסיפה ממד מתעתע ובלתי פתור למסך העשן שבסיפור זה.
