הסיפור

פעם אחת הוזמן רבי אברהם יהושע השל מאַפּטָא להנחת אבן פינה לכבוד בניית בית הכנסת הגדול בעיר אחת.
העמידו לכבודו של הרבי שולחן וכיסא במקום שבו תוכנן לקום בית הכנסת, והכריזו בעיר שהרבי מצווה להרים נדבה לבניין בית הכנסת.
מיד לאחר התפילה הגיעו כולם בהתלהבות גדולה לתרום מכספם ביד נדיבה לבניין בית הכנסת.
לאחר זמן, נחלש הרבי מהישיבה הממושכת והלך לנוח ולטעום דבר מה.
במקומו, הושיב הרבי את בנו, ר' יצחק מאיר, כדי שיקבל את התרומות בהיעדרו.
כשחזר אמר לו בנו: "אבי, כל זמן שישבת אתה כאן, באו רבים שביקשו לתרום לבניין בית הכנסת. אך בזמן שנעדרת, מעטים מאוד היו התורמים".
ענה לו אביו: "כתוב בתורה כי בזמן שבנו את המשכן במדבר סיני היו התרומות שהביאו העם רבות מדי, ומשה רצה להפסיקן. וכך כתוב: 'וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא' (שמות לו, ד-ו).
והעניין תמוה – מדוע ציווה משה להפסיק לעשות את מלאכות הבניין במקום לצוות להפסיק את התרומות למשכן?
אך דע לך בני, שקול רעש כלי המלאכה בשעת בניית המשכן הכניס תשוקה בלב בני ישראל להביא תרומה. במצב כזה, אפילו אם היה מבקש משה להפסיק את התרומות, לא היו שומעים לו. רק כאשר עצר משה את קולות הקורנסים העושים במלאכה, כבתה תשוקתם של העם לתרום לבניין המשכן".

---

על הסיפור

רבי מאיר, בנו של הרבי מאפטא, תמה לראות שכאשר ישב הרבי על הכיסא הייתה התלהבות גדולה להרים נדבה, ואילו כשיצא לנוח פסקה ההתלהבות.
על פי הסברו של הרבי, התשוקה כרוכה בעשייה. כל זמן שעסוקים בפעילות ובעשייה, הלב מתעורר לפעולה מתוך רצון ותשוקה. ואילו כשנפסקת המלאכה, גווע החשק.
סיפור זה מזכיר את האמרה הידועה "בעקבות המעשים נמשכים הלבבות" (ספר החינוך", מצווה טז). ביטוי זה הוא אחד העקרונות החשובים ביותר במחשבה היהודית של ימי הביניים, שמשמעו הפעולות הפיזיות של האדם מעוררת את מחשבת הלב של מי שעושה אותן ומשפיעות על פנימיותו ונפשו.
בנוסף, העשייה והפעולה הן המעוררות את החשק לתרום ולהשתתף. קשה לעורר את הרצון לתת כאשר אין רואים את המלאכה מתבצעת בשטח. בסיפור ייתכן שהרבי רומז שהוא היה שותף לאותה רוח של עשייה ועבודה, ואילו בנו לא היה שותף אמיתי למפעל ולעשייה, וזו הסיבה למיעוט התרומות.