הסיפור

דירתו של רבי חיים מצַאנז הייתה קטנה מאוד. רעייתו הרבנית טענה כי נחוץ מאוד להרחיבה, אבל הרבי לא רצה בכך. ובכל זאת, הרבנית הייתה חוסכת מעט מעט בכל פעם. בכסף זה, לקראת חג הסוכות, היו בונים סוכה גדולה ומשאירים אותה גם לאחר החג, וכך התרחבה הדירה.
על כך אמר ר' חיים: "הלוא כל דירתו של רבי אלימלך מליזַ'נְסק לא הייתה אלא חדר אחד מלבד חדר השינה. בחדר זה היו דרים כל בני הבית, ועדיין היה מקום גם לשבעת הרועים, הצדיקים העליונים, שהיו באים אל ביתו. ואילו עתה אין מסתפקים בכך, וכל אחד מבקש לעצמו דירה מרווחת."

---

על הסיפור

טענתו של ר' חיים היא כי המרחב והמקום אינם רק עניין טכני, וכי לעולם הנפשי והרוחני יש השפעה על ממדים אלו.
דירתו של ר' אלימלך מליז'נסק משמשת עבורו דוגמה לכך, כי בתנאים הנכונים אפילו דירה קטנה מאוד עשויה להספיק הן לבני הבית והן למרחב הרוחני והקדוש. רעיון זה מזכיר את המסופר על העולים לרגל בירושלים, שלא חשו את הצפיפות ולא התלוננו כי "צר לי המקום" (משנה, אבות, פרק ה משנה ה).
שבעת הרועים הם, בהקשר זה, כנראה שבעת הצדיקים העליונים המופיעים בחג הסוכות כאורחים, "אושפיזין": שלושת האבות, משה ואהרון, יוסף ודוד. באופן זה, מסמלת דווקא הסוכה, אותה "דירת עראי" קטנה וחלשה, את היכולת להכיל את הקדושה הגדולה ביותר. ביתו של ר' אלימלך הופך בסיפור למעין "סוכה". הסוכה מופיעה בסיפור גם בביתו של הר' מצאנז, והיא הופכת למעין אולם נוסף בביתו.
באופן כללי, הסיפור עוסק בכך שגודלו של המרחב הפיזי אינו מעיד בהכרח על איכותם של הדברים המתרחשים בו.