מקווה של תקווה
האם מים יכולים לשנות גזֵרה? בעזרת טבילה במקווה גרם ר' לוי יצחק מבַּרדיטְשוב לחברו, שישנה את דעתו ויתפלל על בנו החולה, אפילו אם הדבר יגרום לו עצב בשעת התפילה.
בן אהוב היה לו למגיד מקוֹזְ'ניץ ושמו משה אליקים. לאחר פטירת אביו הפך לאדמו"ר חשוב.
בהיותו ילד, חלה פעם משה אליקים במחלה קשה, והרופאים התייאשו מלרפאו. והיה אביו המגיד מקוז'ניץ שרוי בצער גדול. כשהגיע זמן התפילה החליט בלבו להסיח את דעתו ממחלת בנו, כדי שיוכל להתפלל מתוך שמחה.
דרש המגיד מקוז'ניץ את דברי הפסוק על אודות הגר וישמעאל, שם נאמר על הגר: "וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִים" (בראשית כא, טו).
"שֹיחַ" אינו אלא תפילה, שהיא שיחה עם הבורא. עבור מילה אחת של תפילה בשמחה, ראוי להסיח את הדעת מן הבן החולה. כך דרש המגיד מקוז'ניץ.
במרחק רב משם, בעיר בַּרדיטְשוֹב, הרגיש רבי לוי יצחק במעשיו של חברו, המגיד מקוז'ניץ. מיד הלך ר' לוי יצחק למקווה, וטבל בו. אחר כך אמר: "על ידי הטבילה גרמתי למגיד מקוז'ניץ, אביו של הילד, שישנה את דעתו ויתפלל דווקא על רפואת בנו."
עוד אמר: "על ידי ששינה המגיד מקוז'ניץ את דעתו נעשתה המתקת הדין – מידת הדין נהפכה למידת החסד עבור כלל ילדי ישראל."
השמחה היא ערך עליון בחסידות. השמחה מלווה את הקִרבה אל האל ואת עבודת האלוהים. עבור החסידים, ללא שמחה אין ראוי להתפלל. נוסף לכך, השמחה נתפסת בעיני החסידים ככוח להשפיע ולשנות את המציאות הקשה.
בשל כך דרש המגיד מקוז'ניץ על עצמו את הפסוק המתאר את ייאושה של הגר בזמן שגורשה למדבר עם בנה ישמעאל. כאשר המים כלו מן החמת ונראה היה שאין תקווה, השליכה הגר את הילד תחת אחד השיחים כדי שלא תחזה במותו. המגיד מקוז'ניץ למד מכך כי כדי להצליח להתפלל ו"לשוחח" עם אלוהים, עליו להסיח את דעתו ממצבו של בנו האהוב.
דבר זה מתגלה בסיפור כטעות. המטרה של השמחה או הדבקות בבורא אינה לעזור לאדם להדחיק את צערו ועל ידי כך להתנתק מן המציאות. דווקא הצער של המגיד מקוז'ניץ על בנו הוא שגרם למידת החסד האלוהית, המזוהה בדרך כלל עם השמחה. תשומת הלב אל כאבו של הזולת חשובה מן השמחה, והיא אפילו מועילה יותר "עבור כלל ילדי ישראל".
באופן כללי ניתן ללמוד מן הסיפור כי אסור להסיח את הדעת מן הכאב גם אם המטרה היא לשמר את היציבות הרגשית או השמחה. לעתים דווקא הכנות הרגשית משחררת, מביאה חסד ומוסיפה כוח.
מסר נוסף העולה מהסיפור הוא כי לפעמים דווקא אדם השרוי בצער, קשה לו להכיל את צערו. לאדם כזה יש לסייע להכיל את צערו ולהיות מסוגל לכאוב, ודווקא בכך הוא יוכל לשמור על התקווה.
