מקדש על פי תהום – ב
דוד המלך חופר יסודות לבית המקדש ומי התהום עולים ומאיימים להציף את העולם. איך מתמודד דוד עם הסכנה?
אמר רב חסדא לאחד החכמים שהיה מסדר אגדות לפניו: האם שמעת באחת מהאגדות על מה אמר דוד את חמישה עשר שירי המעלות?
אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד יסודות לבית המקדש, צף התהום ואיים להציף את העולם. אמר דוד את חמישה עשר שירי המעלות והוריד את התהום.
אמר רב חסדא: אם כך לא היה צריך לשיר שירי 'מעלות' אלא שירי 'יורדות'?
אמר לו מסדר האגדות: הואיל והזכרת לי את הדבר נזכרתי שכך נאמר:
בשעה שכרה דוד יסודות לבית המקדש, צף התהום ואיים לשטוף את העולם.
אמר דוד: האם מישהו יודע אם מותר לכתוב את השם המפורש על חרס ולהשליכו לתהום שינוח?
אף אחד לא אמר דבר.
אמר דוד: מי שיודע ואינו אומר – ייחנק בגרונו.
אמר אחיתופל לעצמו – אם כדי לעשות שלום בין אין ואשתו ציוותה התורה שהשם המפורש שנכתב בקדושה יימחה על המים, לעשות שלום לעולם כולו על אחת כמה וכמה – ואמר לדוד: 'מותר'.
כתב דוד שֵם על חרס והשליכו לתהום – ירד התהום שישה עשר אלף אמה.
אמר דוד את שיר המעלות והעלה אותו חמישה עשר אלף אמה,
וכך העמיד אותו אלף אמות מתחת לפני הקרקע.
בני האדם מאמינים שחייהם מתקיימים על קרקע יציבה. המסורת מספרת שבית המקדש ניצב על אבן השתיה, האבן שעליה מושתת העולם. אך דווקא במקום שנתפס כיציב ביותר, מאיימת התהום להתפרץ. לדוד ולאחיתופל מתברר שמה שיכול להשקיט את המים הוא כתיבת השם המפורש והשלכתו למים, בדומה למה שמתרחש בטקס המקראי של בירור טענות בין איש לאשתו. השכנת שם האלוהים במקום היא מעין אבן פינה של בית המקדש.
אלא שהפתרון הזה מתברר כמוצלח מדי, ושם האלוהים דוחק את התהום רחוק מדי מפני הקרקע. בניגוד למקבילה של הסיפור בתלמוד הירושלמי, שם מתואר דוד כמי ששואף לתהום, בסיפור בתלמוד הבבלי המטרה היא להגיע לאיזון בין ניתוק מהתהום לבין הטביעה בו. האיזון מושג באמצעות השירה – חמישה עשר שירי המעלות שבספר תהלים נאמרים ומעלים את מפלס התהום עד למקום קרוב אבל בטוח ביחס לפני הקרקע.
אפשר למצוא הקבלה בין התהום הרוחשת מתחת לבית המקדש לתהום התודעה הלא מודעת שמתחת למה שידוע לאדם. הסיפור עצמו נמצא מתחת לפני הקרקע של התודעה בשכלו של מספר האגדות בבית המדרש, ורק תחילת העיסוק בסיפור מעלה אותו מתהום הנשייה.
