הסיפור

אספסיאנוס קיסר רומא, בא והטיל מצור על ירושלים שנמשך שלוש שנים.
באותה העת היו בירושלים שלושה עשירים:
נקדימון בן גוריון, שנקדה [שזרחה] לו החמה בעבורו;
בן כלבא שבוע, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע;
בן ציצית הכסת, שהייתה ציצתו נגררת על גבי כסתות [כריות].
יש אומרים שקראו לו משך משום שהייתה כריתו מונחת בין גדולי רומא והיה רגיל לשבת עימם בסעודות.
אחד העשירים אמר לתושבי ירושלים: אני אדאג לכל מחסור בחיטים ובשעורים – ואספק לכם לחם.
אחד אמר להם: אני אדאג לכל מחסור שעלול להיווצר ביין, במלח ובשמן.
והשלישי אמר להם: אני אדאג לכל מחסור בעצים לבישול ולהסקה.
כך היו לתושבי העיר די מצרכים כדי לאכול במשך 21 שנים ולעמוד במצור ארוך.
אבל היו ביניהם בריונים.
אמרו החכמים לבריונים: בואו ונצא ונעשה שלום עם הרומאים.
לא הניחו להם הבריונים לצאת ולדבר עם הרומאים.
אמרו להם הבריונים: עדיף שנצא ונילחם בהם!
אמרו להם החכמים: אין לנו סיכוי – זו הממלכה החזקה בעולם!
קמו הבריונים ושרפו את מחסני החיטים והשעורים.
והיה רָעָב.

---

על הסיפור

האם היהודים יכלו לעמוד במצור הרומאי במשך 21 שנים ורק סכסוכים פנימיים הובילו לבסוף לחורבן הגדול של הממלכה היהודית בארץ ישראל? הסיפור חושף שהאיום החיצוני על העיר אינו האיום היחיד. הפילוג הפנימי בתוך העיר גורם לנזקים חמורים: העיר מפוצלת למחנות שונים והמתיחות בין החכמים שרוצים לעשות הסכם שלום עם הרומאים ובין הבריונים שלא רוצים לצאת מהעיר לשם קיום משא ומתן מולידה עימות חריף. כתוצאה מהפולמוס הפנימי הבריונים קמים ושורפים את מחסני החיטים. כך הם מזרזים את המלחמה ומעכבים את האפשרות לבוא בדברים ובמשא ומתן עם הרומאים. הסיפור מראה שהמשבר הפנימי בירושלים חמור לא פחות מהמשבר החיצוני – והעיר למעשה נתונה למצור הן מבחוץ והן מבפנים. הרעב מקדם את המלחמה, שמובילה לחורבן בית המקדש ולהרס של ירושלים היהודית. הסיפור מדגים את הטענה כי שנאת חינם היא זו שהובילה למעשה לחורבן ירושלים.