הסיפור

חסיד אחד בא עם אשתו לפני רבי משה מקוברין, וביקש להתגרש. האיש הקפיד, כמנהג החסידים, שלא לאכול בפסח "מצה שרוּיָה", שנרטבה במים או במשקה אחר. אולם האישה לא הסכימה להקפיד על מנהג חסידי זה והכשילה אותו באכילת מצה שרויה.
הרבי לא נענה לבקשתו של החסיד, וגזר עליו להשלים עם זוגתו. וכך סיפר הרבי לאותו חסיד:
"יודע אתה כי מורנו הרבי מאפטא היה מקפיד מאוד לאכול בפסח רק 'מצה שמורה' – מצות מהודרות שהקמח שממנו נוצרו נשמר בקפדנות בשמירה מיוחדת עוד משעת הקצירה של החיטים, כדי שלא יבוא במגע עם מים ויחמיץ. מצותיו המהודרות של הרבי היו נאפות במיוחד בערב החג, והן נשמרו עטופות במפה בביתו. פעם אחת, בערב הפסח באו גבאי צדקה לבקש מצות בשביל עניי העיר. הרבנית, שהיתה טרודה בעיסוקיה לקראת החג, נתנה להם בלי משים את המצות השמורות המיוחדות לבעלה הרבי. רק לאחר זמן מה ראתה מה קרה, והנה המצות אינן. נבהלה הרבנית ולא ידעה מה לעשות וכיצד תאמר זאת לבעלה. לבסוף, לקחה מצות פשוטות שאינן 'שמורות', הניחה אותן בתוך המפה, במקום המצות המהודרות, ולא גילתה לבעלה שכך עשתה. כך ערך הרבי מאפטא את הסדר עם מצות פשוטות, שאינן שמורות.
לאחר חג הפסח בא גם אל הרבי מאפטא זוג נשוי. גם במקרה זה רצה האיש לגרש את אשתו בגלל שזו סירבה לבשל לו מאכלים שאינם מכילים 'שרויה'. אז קרא הרבי מאפטא לאשתו הרבנית ושאל: 'אמרי לי את האמת, אילו מצות הגשת לשולחן בליל הסדר?'
שתקה הרבנית ולא ידעה מה לומר.
'אינך צריכה לחשוש,' הרגיע אותה הרבי, 'אמרי לנו.'
'הגשתי מצות פשוטות', השיבה לבסוף האישה.
כששמע זאת, פנה הרבי מאפטא אל האיש ואמר לו: 'אתה רואה, בני? אני ידעתי כי מונחות לפניי מצות פשוטות בליל הסדר, אך התנהגתי כאילו איני יודע זאת, כדי לא לבוא לידי 'קפידה', לכעס ומריבה. ואתה רוצה לגרש את אשתך רק בגלל מנהג חסידים?'
כך פייס אותם הרבי מאפטא, והם חיו מאז בשלום."
בסיפור זה פייס גם רבי משה מקוברין את הזוג שבא לפניו, והם שבו לביתם בשלום.

---

על הסיפור

שני הזוגות שבסיפור באים לפני הרבי כדי להתגרש בשל מריבה הנסבה על הקפדה הלכתית שמקורה במנהג חסידי, להקפיד שלא לאכול מצה שנרטבה בדבר לח, כלומר "מצה שרויה".
המילה "הקפדה" מופיעה בדרך כלל בהקשר של הלכה ומנהג, אולם נראה שהרבי מאפטא רומז בדבריו למשמעות נוספת של מילה זו – כעס. מתוך מה שסיפר הרבי על עצמו מובן כי ההקפדה על אדם, הכעס, הוא בעיניו חטא חמור יותר מעבֵרה על הקפדה הלכתית שנהג בה.
(אגב, שני החסידים המוזכרים הקפידו על מנהג "שרויה", דבר חמור פחות מ"שמורה" שעליה הקפיד הרבי מאפטא, ובכל זאת הוא בחר להעלים עין מה"עבֵרה".)
הרבי מאפטא ואחריו רבי משה מקוברין מבקשים ללמד את השומעים סדרי עדיפויות ופרופורציות. השלום בין בני הזוג, הכרוך בוויתור וביכולת הבלגה,
חשוב אפילו יותר מהקפדה על מנהגים חסידיים.

בזווית אישית

דווקא במצב של הסתרה הדדית, שבה נהגו הרב ואשתו, מתגלית האהבה, ואילו במצב הגלוי והשקוף של האברך ואשתו, זה שיש בו סדר וקפדנות, נמצאת האהבה מוחמצת
אל רבי משה מקוברין נכנס אברך המבקש להיפרד מאשתו משום שסירבה לשמור קדרתו משרויה בפסח. סירובה של האישה להיענות להקפדתו של בן זוגה מעמיד אותנו מול שאלת העצמאות והחופש האפשריים ביחסים בין בני זוג. בת זוגו של האברך היא אישה צעירה הנשואה ככל הנראה זמן לא רב. סירובה הקטנוני לשתף פעולה עם דרישותיו של בן זוגה הטרי מכשיל אותו במנהגי ההקפדה החסידיים שלו, כגון מצה שרויה שיש בה ספק חמץ. שימו לב לקרבה בין חמץ להחמצה ולמילה שרויה שמובנה גם נמצאת (שרוי=נמצא). המשמעות של "נכשל בשרויה" היא גם משמעות אירונית, כמו בחמץ והחמצה. האברך כשל ביחסיו עם בת זוגו, שספק שרויה ספק אינה שרויה עמו, והקדרה שבה נכשל האברך בהלכות פסח המחמירות הופכת גם היא לקדרה של קדרוּת.
כיצד אם כן יכול רבי משה לעזור לאברך ולאשתו במצב זה ולמנוע את הפירוד? כיצד ינהג ואיך יחלצם מהסבך ומהניתוק שנוצר ביניהם? כמו אצל צדיקים אחרים כך גם כאן מחליט הצדיק, רבי משה מקוברין, לספר לאברך סיפור על רבי השל מאפטא, הידוע בתוארו "האוהב ישראל". הסיפור על הרבי מאפטא ואשתו הוא סיפור על זוגיות מרגשת, ובאמצעותו מנסה רבי משה להסביר לאברך שאהבה בין בני זוג חייבת להכיל ויתור ולפעמים אפילו העמדת פנים שהכול בסדר, גם אם זה איננו כך. הסכסוך בין האברך לאשתו מתרחש בזמן לחוץ ומועד לפורענות, זמן ההכנות הדקדקניות לפסח, הנקרא גם "חג החירות". ואכן אשתו של האברך, שככל הנראה היא בעלת אופי עצמאי ומרדני, אינה נשמעת לבעלה. מדוע? האם אפשר לומר שבסירובה להיענות לרצון בעלה היא מציגה חוויה של חופש ושחרור, והאם להיות רגיש ואמפתי לצרכיו של בן הזוג פירושו בהכרח כניעה ואיבוד החופש?
התשובה לשאלה זו טמונה ביחסים של הרבי מאפטא ואשתו, בזמן המתוח של ההכנות לפסח והחג עצמו. אשתו של הרבי מאפטא עושה את רצון בעלה בהשתוקקות, מניחה את המצות השמורות והמוכנות על השולחן. המפה הפרוסה על השולחן מייצגת את רוח האינטימיות השורה בבית, והמצות – את היחסים השמורים היטב. הסצנה אידילית, אלא שאז מתרחשת תקלה, והמצות השמורות נלקחות בטעות. הרבנית נותרת שבורת לב מחשש לתגובת בעלה. לבה הנשבר הוא מעין רמיזה ללבה המאוהב. האם המצה של פסח תהפוך למצה של מריבה? התשובה היא – לא. מדוע? כי הרבנית הסתירה את האמת. את המצות השמורות שהיו קודם גלויות על השולחן היא החליפה במצות רגילות מכוסות במטפחת, המייצגת גם את כיסוי הראש של אישה נשואה. הרבנית מסתירה את האמת, כשהיא מכסה את המצות, והרבי מסתיר את מה שגלוי לו. ליל הסדר שלהם מתקיים לכאורה ללא סדר, המצות השמורות נמצאות במקום אחר, הרבי יודע זאת ועושה עצמו כלא יודע, אשתו יודעת זאת ועושה עצמה כלא יודעת. דווקא ההסתרה ההדדית של בני הזוג יש בה גילוי של אהבה, ואילו המצב הגלוי והשקוף של האברך ואשתו, זה שיש בו סדר וקפדנות, הוא החמצת האהבה.
הסיפור שלפנינו חושף אותנו לא להנהגות פסח וחומרותיו, אלא לחופש הקיים באהבה ולעבדות הכפויה על בני זוג שאהבה אינה שורה בביתם.