הסיפור

סיפר רבי נחמן מברסלב:
פעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד ונדדו ממקום למקום. ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי, והדבר לא היה קשה במיוחד כיוון שדיברו באותה שפה באותו המקום, והיהודים רחמנים הם, וירחמו על הגרמני (שיחשבו שהוא יהודי) כשם שהם מרחמים על כל היהודים באשר הם.
וכיוון שהיה סמוך לפסח, לימד אותו איך להתנהג בליל הסדר אם יזמין אותו בעל בית לביתו – לימד אותו על קידוש ועל מנהג רחיצת ידיים. רק שכח לומר לו על אכילת מרור.
וכיוון שבא הגוי אל הסדר רעב מכל היום, ציפה שייתנו לו לאכול מן הדברים הטובים שעליהם סיפר לו היהודי. אבל ראה שנותנים לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר דברים הנהוגים בסדר, ואחר כך קוראים את ההגדה.
וכבר חיכה הגוי בקוצר רוח לזמן האוכל, ושמח שלפחות הגיעו לאכילת מצה. פתאום נתנו לו את המרור ונעשה לו מר בפיו. וכיוון שחשב שזוהי הסעודה, שרק זה מה שיאכלו, ברח מיד במפח נפש וחשב לעצמו: "יהודים ארורים, אחרי כל הטקסים שלהם זה מה שהם נותנים לאכול!" ונכנס אל בית המדרש ונרדם.
אחר כך בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתייה, ושאל אותו: "איך היה לך הסדר?" סיפר לו בכעס. אמר לו היהודי: "הוי גרמני שוטה, אילו היית מחכה עוד מעט היית אוכל מכל טוב כמוני."

---

על הסיפור

מי שמצליח לסבול את ה"מרור", את המרירות והייסורים, זוכה אחר כך ל"שולחן עורך". כידוע, בליל הסדר עובר זמן רב עד שמגיעים לסעודה. עד אז קוראים את ההגדה של פסח, ואוכלים מצה ומרור. הסדר הארוך דורש סבלנות, עד שמגיעים אל האכילה.
הגוי שלא היה מנוסה בכך וגם היה רעב לא עמד בהמתנה המתישה, שכללה אכילת מצה ואחריה מרור.
המסר של הסיפור הוא החשיבות של ההתאפקות, ההמתנה והסבלנות. בדרך אל התענוג וה"תכלית" יש לעבור שלב של "מרור", ומי שלא עומד בכך נותר רק עם הסבל בידו.
בשל כך, המרור שבסיפור מסמל את הסבל והייסורים ההכרחיים המלווים גם תהליך שהוא טוב וחיובי.